בכתב יד מושלם, בשורות מסודרות ובקור רוח, עידו שמיח תיאר את המלחמה בעזה מנקודת מבטו. הפער בין הדיוק והסדר שבכתיבה לבין התיאורים הנוראים שעולים ממנה אינו ניתן לגישור. הוא אולי מבהיר מזווית נוספת את הטירוף שבו נמצאים אנחנו - ובעיקר החיילים הצעירים, שיוצאים להגן עלינו מפני הרוע המוחלט.

>>דברים שרציתי לומר: יתומות ויתומי צה"ל מדברים מהלב | צפו בפרויקט המיוחד<<

סמ"ר עידו שמיח נפל ב־7 בינואר 2025 בפעילות מבצעית של סיירת נח"ל בבית חאנון. היומן הוא עדות לחודשי חייו האחרונים, עדות מלאת חמלה, אנושיות, מקצועיות, ציונות, יצירתיות ויופי.

את דלת ביתה המטופח של משפחת שמיח בגני תקווה פותח אורי, אביו של עידו, בעוד עפרה, אמו, מנסה לרסן גוש פרווה מקפץ. מאוחר יותר היא תספר שהכלב הוא דייר חדש בבית, שהגיע אחרי נפילת בנה ובהשראתו. "הוא כל כך אהב בעלי חיים..." היא תאמר.

עידו היה בן 20 בנופלו. הוא הותיר אחריו את עומר, אחיו התאום, את אחותו עדי (18) ואחיו איתי (15), ואת אמו עפרה (52) ואביו אורי (50). עפרה היא מנהלת מכללת בת ים ואורי הוא מנהל בבנק לאומי.

>>יום הזיכרון 2025: מתי הצפירה? לוח הזמנים של האירועים המרכזיים>>

עידו נולד באור יהודה, וכשהיה בן 10 המשפחה עברה לגני תקווה. הוריו מעידים שהיה נער שמח, פעיל בצופים, אהוב על חבריו, מנגן בגיטרה. בשבעה הם שמעו לראשונה סיפורים שלא הכירו. "פעם בטיול ילד אחד נקע את הרגל, ורק הוא הרים אותו ועזר לו. הוא ראה אנשים", מספרת אמו בגאווה מהולה בצער.

עידו התגייס לסיירת נח"ל, לעורב, סיים בהצלחה קורס חובשים ואחריו יצא לקורס מ"כים, שאותו סיים יומיים לפני פרוץ המלחמה. את כתיבת היומן החל עידו קצת לפני פרוץ המלחמה, כשהיה בקורס מ"כים. הוריו ידעו על קיומו של היומן, אבל קראו את כולו רק לאחר שעידו נפל.

"קראו לעידו מהיחידה"

ב־7 באוקטובר עידו היה בבית. אורי יצא לריצה. "כל הדרך היו אזעקות, וחזרתי הביתה מהר. הילדים היו מול המסכים, ולא האמנו. ראינו את התמונות ולא הבנו מה קורה. התקשרו לעידו מהיחידה שלו וקראו לו להגיע לבית ליד. הסעתי אותו לשם - היה שם בלגן גדול: רכבים, חיילים יוצאים, רצים, מתארגנים ללחימה. דיברנו בנסיעה. הוא התבדח ודיבר עם חברים, עדיין לא הבנו מה קורה. ביקשתי שישמור על עצמו - וזהו, הורדתי אותו שם".

עפרה: "הוא יצא מכאן, מהבית הנוח הזה, מהשכונה הנוחה, והנער הצעיר הזה פגש מלחמה ואובדן של חברים לראשונה בחייו. הוא צחק ואמר שאפילו למפקדים שלהם אין ניסיון בלחימה. אני נחשפתי לילד שהפך לבחור, ללוחם אמיץ, בתוך זמן קצר, ועם זה באו גם תובנות חדשות. לצד זה שראיתי שהוא מכוון מטרה להצליח ולעמוד במטרות הקרב, הוא גם היה מחובר לערכים שלו, למשל לערך הרעות. הוא כתב על זה ביומן שלו, עד כמה הרעות היא חשובה בשדה הקרב. הוא דיבר על זה גם איתי.

"הוא היה יפה תואר, מושלם. אלוהים נגע בו: כיבוד הורים, ערכים, חברים, בחורות, מצחיק, גיטרה, מוכשר, למד מחשבים בתיכון, חכם, יצירתי. כזה שבכל הטקסים הוא הכוכב, והכל הולך לו בכיף, בקלות. הוא היה טוב לב, ראה את כולם. למשל, יום אחד הוא ראה את הגנן עובד עם הבן שלו, יצא ונתן לו ארטיק ו־20 שקלים. היה חשוב לו להתפתח כל הזמן. הוא הצטרף לצוות המקורי של העורב בתקיפות בעזה. הוא חתר לזה שהוא יהיה בצוות רחפנים. הוא עבר הכשרה והיה הסמל שם. הוא ראה כל אחד ואחד בצוות הזה ודאג לו באופן אישי".

אורי מספר שבמצוות בנו, הוא שלח הודעה בשכונה לגיוס מוצרי צריכה בסיסיים לחמישה חיילים במצוקה כלכלית. לאחד מהם היו נעליים מרופטות, אז הוא מצא משפחה שתרמה לו נעליים. בכל פעם שיצא לחופשה עידו אסף ציוד לצוות, ותוך כדי לחימה ארגן לכולם מעילים וכובעים.

"ועם כל זה שהוא היה לוחם אמיץ - היו בו רגישות והמון עומק", מספרת עפרה ופותחת את היומן. "יש כאן קטע שהוא מספר על החיות בעזה. היה שם סוס שהלך שפוף על החוף. ברור שהבעלים שלו לא טיפלו בו כמו שצריך. הוא כותב: 'לא ידעתי שגם סוסים יכולים להיות בדיכאון'. הוא ממש ריחם על החיות שם.

"במקום אחר הוא כותב: 'בדרך חזרה במדרגות הבית, נתקלתי בכלב עם קולר שבעליו כבר מזמן עזבו את הבית והשאירו אותו נטוש. עצוב לראות אותו מתחנן לרחמים וליחס ומחכה לבעליו שלעולם לא יחזרו.' ובמקום אחר: 'מצאנו היום גורה מתוקה, מפוחדת ורועדת. אחרי אוכל חם - היא לא הפסיקה לכשכש בזנב. בעתיד אאמץ כלב, זה בטוח'". עכשיו נוכחותו של הכלב שקפץ עלי בכניסה ברורה יותר.

עידו המשיך להילחם, ופרט להפוגות קצרות כמעט לא יצא מהרצועה. הוא היה בכיבוש של ציר פילדלפי, לחם בצפון הרצועה, ברפיח, בסג'עייה, בשכונת רימאל. ביומן יש תיעוד של כל אלה, כולל מספר המחבלים שהצליח הצוות לחסל בכל תא שטח.אי־ודאות ומתח

ביומנו כותב עידו הרבה על הגשמה עצמית בצבא: "אני שמח שנשארתי בצוות בתקופה ארוכה ומשמעותית. בהתחלה רציתי לצאת לתפקיד, אבל התפקיד הכי טוב הוא בצוות. הנורמות והסטנדרטים עלו רמה, וגם ההבנה של מה שאנחנו עושים". הרצינות שלו נשאה פרי, וכשהקצין שלו נפצע - הוא נבחר למלא את מקומו לאורך שלושה שבועות.

לאורך כל התקופה הזאת, אורי ועפרה נותרו באי־ודאות ובמתח. עפרה לא הצליחה להירדם מרוב דאגה, וכל טלפון הקפיץ אותם. "בשלב כלשהו התרגלנו, אפילו נסענו לחו"ל", מספר אורי, ועפרה מוסיפה: "בפעם האחרונה".

"לאחר שקרה לנו האסון, מתוך הצער וההלם, אורי ואני ניסינו להבין את החידה למה עידו בחר בנו להיות ההורים שלו. אנחנו יודעים כמה הוא היה מדהים ומחויב לערכים - אבל ככל שנחשפנו לחומרים שלו, כולל ליומן, הבנו איזה אדם מעורר השראה הוא היה. למרות גילו הצעיר - הוא עלה עלינו בערכים שלו. הוא היה מושלם מדי לעולם הזה. היה לנו חשוב שההנצחה תהיה הנצחה חיה, המבוססת על הערכים שלו, ולא קיר זיכרון דומם", ממשיכה אמו.

"יחד עם ראשת העיר שלנו, ליזי דלריצ'ה, פנינו למנהלי מכינות קדם־צבאיות כדי לבדוק אפשרות להקמת מכינה לזכרו. ארגון 'בינה' נחשף לסיפור שלו ולאישיותו, והחליט שהוא רוצה לעשות משהו ייחודי, ולהקים מכינת 'פאזל ישראלי לאורו של עידו שמיח' ברמת גן. לקחת את הדבר המופלא, הזה שהיה הבן שלנו במשך 20 שנה, ולהבליט את זה, להוציא את זה לאור. בגלל זה רציתי שהמכינה לא תהיה 'לזכרו', אלא 'לאורו'", מדגישה עפרה.

כשהיא נפגשה עם ראשי המכינה, היא אמרה להם שעידו אמר לה במהלך המלחמה "אמא, תראי איזה מבאס, כל כך הרבה חיילים נופלים ואך אחד לא עושה מזה עניין, לא מספרים את הסיפור שלהם". בהשראת המשפט הזה שלו, הוחלט עם ראשי המכינה להשיק מיזם שנקרא "אורות הדור", שבו המכיניסטים יעשו עבודות על כל הגיבורים האלה, ויביעו את הערכים שלהם ואת האהבות שלהם בדרכים יצירתיות.

"באופן אישי, אני אמרתי שנושא ההמשגה של השכול צריך לעבור שינוי. הורים שכולים צריכים להיקרא 'הורים של גיבור ישראל', וביום הזיכרון צריך להתמקד בגבורת הלוחמים, ולא בצער על לכתם. אני חושבת שיום הזיכרון לחללי צה"ל ראוי להיקרא 'יום הזיכרון לגיבורות וגיבורי ישראל'.

"הכאב בסופו של דבר הוא של אורי, שלי ושל האחים של עידו. ביום הזיכרון, אנחנו רוצים שלא ישכחו את גבורת הלוחמים. גם מפאת כבודם, וגם כי הערכים והמחויבויות שלאורם הם פעלו הם הבסיס למדינה הזאת, לחברה המתוקנת ולאחדות בעם. עידו לא נגע בפוליטיקה. מבחינתו, בשדה הקרב כולם אחים. היינו רוצים שלאורם של עידו ושל הגיבורים האחרים יהיו אחדות ורעות בעם, כפי שיש רעות בשדה הקרב".

אצל עידו זה פשוט. הוא כתב את הערכים שלו בבהירות, ולעיתים גם בהומור. אחד הטקסטים שכתב הפך לוויראלי, ואחריה ההלוויה הוקרא והועלה לרשת על ידי גיא הוכמן (ראו מסגרת).

"צוואה רוחנית למדינה"

עפרה ואורי יודעים כמה ערכי ורוחני היה עידו. היומן הזה הוא סוג של הוכחה, עדות למי שהיה בנם. "גילינו את היומן, שהוא מבחינתנו אוצר - לא רק ברמה המשפחתית, אלא גם כמתנה למדינה, שמספרת על המלחמה מנקודת הראות של חייל, מפקד צעיר. זה מסמך מרגש, חשוף, ישראלי כל כך, מעין צוואה רוחנית. הוא ישב בתוך בית חשוך בעזה וכתב בכל יום שהיה יכול. זה לא רק יומן אישי, אלא גם עדות של דור שלם דרך העיניים של עידו", מבהירה עפרה.

אורי ועפרה רוצים להוציא את היומן כספר, שיהווה השראה לאחרים וישתלב כטקסט לימודי הן במכינה והן בבית הספר של עידו. לבית הספר הזה נכנס אורי פעם בשבוע, בכל פעם לכיתה אחרת, מראה מצגת על בנו ומלמד את הכיתה מתמטיקה לבגרות, כי בעברו הוא היה מרצה למתמטיקה. הוא מתכוון להמשיך כך עוד שנים. "מנהלת בית הספר והצוות מאוד מעורבים. בכלל, הקהילה כולה בגני תקווה מחבקת אותנו, וכולם מרגישים את הצורך להנציח: מדבקות, צמידים, דגלים, מרוצים - כולם רוצים לקחת חלק מהדבר הזה כדי להנציח את עידו, כי הוא היה מאוד פעיל ואהוב".

פרטי העמותה: ״יד לחיים טובים יותר", בנק הפועלים, סניף 516, מספר חשבון 426508 או בביט 054-6670285. התרומות מוכרות למס הכנסה.