ריח של אבק ומתכת, ברקע רעש מנועי הטנקים הכבדים, ותזכורת יומיומית לאח שנפל בקרב. "זה פרויקט ההנצחה האישי שלי", אומר ישי רייך בפשטות. הצעיר שעד לא מזמן חלם על צנחנים בחר ללכת בעקבות אחיו, סרן אריאל רייך ז"ל, שנהרג שבועות ספורים לאחר פרוץ המלחמה.

>>דברים שרציתי לומר: יתומות ויתומי צה"ל מדברים מהלב | צפו בפרויקט המיוחד<<

עבור ישי הכומתה השחורה וריח הפודרה הם הרבה יותר משירות צבאי - הם דרכו להתחבר לאחיו הבכור שנפל בקרב. "קיבלנו קיטבג ב', ופתאום קיבלתי תזכורת נוספת מאריאל. נכון, זה הריח של האבק, אבל זה גם הריח של אריאל".

אריאל רייך היה בן 24 כאשר נהרג ב־31 באוקטובר 2023. הוא היה סמ"פ בגדוד 77 של חטיבה 7. מי שהכיר אותו מתאר בחור מיוחד, שילוב נדיר של מקצועיות קפדנית עם אנושיות חמה. שנה וחצי לאחר שנהרג, הוא עדיין דמות מוכרת בשבילי בסיס שיזפון. "המון אנשים שואלים אותי עליו. הוא היה יותר מאשר עוד מפקד, ואני לא אומר את זה בגלל שהוא אח שלי - הוא באמת היה משהו אחר לגמרי".

"אריאל היה הבן שלי, אבל רק אחרי שהוא נהרג התחלתי להבין מאנשים מי זה בעצם אריאל המפקד", משתף ניר, אביהם של אריאל וישי. "כמה הוא היה מסודר והכי דורש, כך הוא עשה בעצמו - נאה דורש, נאה מקיים". שבוע לפני 7 באוקטובר אריאל התארס עם נועה, ובסוף מארס 2024 היו השניים אמורים להתחתן.

הגורל הוביל דרומה

אריאל כלל לא היה אמור להיות בעזה. בפרוץ המלחמה הוא היה בלימודים במכללה לפיקוד טקטי, בחופשה לרגל חג שמחת תורה. "הוא היה בבית עם נועה כשהתחילו הטלפונים", נזכר ניר, "אריאל לקח את הדברים שלו, עלה על האוטו ונסע לרמת הגולן, לגדוד האחרון שהיה בו, גדוד 75. שם הוא פשוט התחייל מיוזמתו, ובערב כבר היה בגבול הצפון".

שבוע וחצי הספיקו אריאל לשהות בצפון, ושם חיסל חוליית מחבלים ואף נקלע לוויכוח עם המג"ד על הפעלת שיקול דעת בשטח. "אני מפקד בשטח, ראיתי שנשקפת סכנה, ביצעתי ירי", הסביר למפקדיו, שלבסוף הודו שהיתה זו החלטה נכונה.

אבל גורלו הוביל אותו דרומה. מפקד פלוגה מגדוד 77, שהכיר את אריאל מבית הספר לקצינים, התקשר וביקש שיבוא להחליף סמ"פ שנפצע. אריאל נענה מייד. "אני יורד לנקום את המוות של החברים שלי", אמר לאביו לפני שיצא לדרום.

במוצאי השבת, בתחילת כניסתו הקרקעית לעזה, אריאל התקשר למשפחתו - בדיעבד, היו אלו שיחות פרידה. "הוא אמר לי 'זה קורה'", משחזר ישי, "הבנתי שהוא הולך להיכנס לעזה. הוא אמר לי שני דברים לסיום: שהוא אוהב אותי, ושאשמור על נועה, הארוסה שלו".

אף שלא היה אמור להשתתף בלחימה בעזה, אריאל לא הסכים להישאר מאחור. הוא התעלם מהוראות המג"ד, ניגש לאחד הטנקים ופשוט הציג את עצמו כמפקד החדש. "הוא הלך לצוות שידע שהוא הכי חזק והכי מקצועי", מספר ישי. מפקד הטנק לא רצה לוותר על תפקידו, ואריאל שיבץ אותו כקשר במסדרון האחורי - מה שבדיעבד הציל את חייו. "אריאל פשוט עלה על צריח הטנק ובכניסה לעזה עשה בצחוק אצבע משולשת לחבר שלו, סמ"פ ותיק שהיה אמור להיכנס במקומו", מספר ישי.

לסגור את המעגל

שלושה ימים נלחם אריאל, נתקלים בשטח רווי מחבלים ומנהרות. ביום השלישי ללחימה, כשהצוות היה במגנן, זיהה אריאל משהו חשוד. הוא שמע בקשר קריאה למ"פ לבדוק זיהוי, והתנדב: "אני כבר בטנק, אני יוצא". הוא יצא עם הטנק, ירה פגז ראשון ונעצר להכין את הפגז השני. בזמן העצירה, ליד שיח שהסתיר פיר, יצא מחבל והצמיד מטען לתא הפגזים בטנק. הפיצוץ הוביל לפיצוצי משנה של שני פגזים שהיו בתא. אריאל ואסיף לוגר ז"ל נהרגו במקום, שני לוחמים נוספים נפצעו.

לפני כמה שבועות מצא את עצמו ישי רייך עומד בלשכת הגיוס, בדרך לבסיס שיזפון להכשרת שריון. חודשים ספורים לפני הגיוס הוא עוד חשב שיתגייס לצנחנים, בעקבות אח אחר, אך אז החליט ללכת בדרכו של האח שנפל.

"החלטתי שאני רוצה לסגור את המעגל כמו שצריך, להרגיש מה אח שלי עבר, גם בטוב וגם ברע. להרגיש את הצלילים, להריח את המקום שהוא היה בו כל כך הרבה זמן". החלטתו קיבלה חיזוק כואב כאשר אחיו של חברו הטוב, יובל שהם ז"ל, שריונר אף הוא, נהרג אף הוא בלחימה.

להרגיש את אריאל של הצבא

"אחרי שאריאל נהרג הייתי עם חברי בכל התקופה, ואחרי שאח שלו נהרג לא יכולתי להחזיר לו בשום דרך", מספר ישי. "שם נפל לי האסימון כמה חשוב להתגייס לשריון, שמדובר בחיל חזק, עם אנשים טובים, אם לא הכי טובים בצה"ל. ואני רוצה לסיים את המעגל הזה, בשביל אריאל וגם בשביל יובל".

בשביל ישי המדים הם לא רק בחירה מקצועית, אלא חלק מתהליך התמודדות אישי. "בכל התקופה אחרי שהוא נהרג מאוד חייתי את השכול, אבל גם מאוד ברחתי מזה", הוא מודה. "לא רציתי לשמוע סיפורים על מה שקרה לו, איך זה קרה. זה לא עניין אותי. רציתי לשמוע על מי הוא היה".

ההחלטה של הבן להתגייס לקרבי לאחר נפילת אריאל לא היתה פשוטה עבור ניר. הוא איבד את אשתו, אם ילדיו, לפני תשע שנים לאחר שחלתה בסרטן, ולפני שנה וחצי איבד את בנו הבכור בקרב. עכשיו הבן הצעיר ביותר שלו הולך בעקבות אחיו.

"כל החיים חונכתי וחינכתי לשרת ולהיות במקום הכי טוב שאפשר, לתרום", הוא אומר, "לבוא היום ולהגיד אחרת זה לא הגיוני. קיבלתי החלטה לא לעצור את החיים שלי. החיים ממשיכים ואי אפשר לעצור אותם. אם מפחדים למות, גם אסור לצאת לרחוב כי אפשר להידרס".

למרות הכאב העמוק, ניר רואה בבחירה של בנו הצעיר את ההנצחה המשמעותית ביותר. "אני מחפש מקום שיהיה הנצחה לאריאל, אבל שיהיה משמעותי. לא איזו הנצחה שיושבת בארון, אלא הנצחה שרואים אותה, שממשיכה את דרכו, להמשיך לחיות בתוכנו. אני לא הולך לחיות את המוות", הוא קובע בנחישות, "אני ממשיך לחיות את החיים".

בשביל משפחת רייך החשיפה התקשורתית אינה דבר של מה בכך. "אריאל לא היה סובל את זה שאנחנו עושים את הכתבה הזאת", אומר ישי, "הוא אף פעם לא אהב את הפרסום, אבל היה לי חשוב לעשות את זה בשביל שאנשים יכירו אותו, שיידעו איזה בן אדם הוא היה".

כעת, בכל פעם שישי מסתובב בבסיס, הוא מקבל תזכורות לאחיו הגדול. מבחינתו השירות בשריון אינו רק אתגר, אלא גם הזדמנות להתחבר מחדש. "אני צריך להתחבר אליו", הוא אומר בפשטות, "אני מכיר טוב מאוד את אריאל של הבית, אבל אני רוצה להרגיש מי היה אריאל של הצבא".