שקט בלב ים: האירוע הטרגי ששינה את ההיסטוריה של יהדות מרוקו

יהודי מרוקו ממשיכים לעלות ארצה בחשאי, בדרכים לא דרכים, כדי להצטרך לאחיותיהם ואחיהם במולדת. בליל 10 ינואר טבעה ספינת המעפילים "אגוז" ויותר מ-40 העולים שהיו על סיפונה, כמחציתם ילדים, טבעו למוות.

במרץ 1956 הסתיים השלטון הצרפתי במרוקו. כאשר מרוקו הפכה למדינה עצמאית, ולשלטון עלה המלך מוחמד החמישי, התגבר החשש בישראל שנשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר, שהעביר למרוקו סיוע כספי וצבאי, יהיה השליט האמיתי במרוקו ויגרום להתנכלויות ליהודים.

המלך מוחמד החמישי הצהיר שהיהודים הם בניו והוא לא ייתן לאיש לפגוע בהם, אך במקביל הודיע שלא תהיה עוד תנועה ציונית במרוקו. הוא טען שהיהודים חשובים למדינה ולפיתוחה, והם לא יורשו לצאת ממנה.

לנוכח המצב הקשה, החלה מדינת ישראל לארגן עלייה חשאית, בלתי לגאלית. בסיועם של פעילים וארגונים מקומיים ושל שליחי המוסד מישראל, משפחות העולים עזבו את בתיהם בחשכה, הוסעו והועלו על ספינות ליעדים באירופה – ומשם המשיכו בדרכם לישראל.

בעת שעשתה את דרכה במסלול הקבוע ממרוקו לגיברלטר, נקלעה ה"אגוז" לתנאי מזג אוויר קשים, רוחות עזות וגלים גבוהים, וכנראה עלתה על שירטון. הספינה טבעה, ואתה ירדו למצולות ים 43 עולים – מחציתם ילדים.

יחד אתם טבעו גם האלחוטן איש המוסד חיים צרפתי ומלח ספרדי שנותר על משמרתו, בעוד רב החובל ואיש צוות שני נטשו והצליחו להינצל. רק 22 גופות נמצאו, ויהודי מרוקו חששו לבוא לזהותן מפחד השלטונות. הגופות נטמנו בבית הקברות באל חוסיימה, ואת טקס הקבורה ערכו יהודי תיטואן.

אסון טביעת האונייה גרם לזעזוע קשה בארץ ובעולם. בתקשורת תיארו את כמיהת יהודי מרוקו לעלייה, ובעקבות הלחץ שהביא האסון הותרה העלייה משם לארץ.

וגם זה קרה השנה

• צבי צור מתחיל לכהן בתור הרמטכ"ל השישי של צה"ל.
• ישראל בר נעצר בעוון ריגול על מדינת ישראל לטובת ברית המועצות.

• דוד בן-גוריון מודיע בפומבי כי ישראל מקימה בנגב כור גרעיני.
• נפתח בית החולים איכילוב בתל אביב.
• נוסד תיאטרון חיפה.