ארבע דמויות ליד ערימת זבל, ברקע נוף קודר של בניינים הרוסים. זה מה שבחרה שורדת השבי אביבה סיגל לצייר, בסדנת אומנות לשורדים כמוה, שתפקידה כפול: לשמש כלי טיפולי ליוצרים עצמם ולהציג בתערוכה שתעורר את דעת הקהל הישראלית והעולמית למען שחרור החטופים.
אביבה מספרת שהדמויות בציור הן היא, קית' בעלה ששוחרר לאחרונה, לירי אלבג ואגם ברגר ששהו איתם בשבי. "בציור לקחתי אתכם איתי לעזה – למקום הכי חשוך בעולם, בו החטופים שלנו שוכבים מתחת לערימות של זבל, נחנקים, מפחדים, עצובים, רעבים, צמאים, מתוסכלים, מתגעגעים, דואגים, מרגישים ששכחו אותם בחשכה הזאת. בדיוק כמו שאני הרגשתי".
תערוכת "יום ישראל"
שורדים נוספים השתתפו ביצירות, ביניהם ירדן ביבס, קרינה ארייב, קרן ואוהד מונדר ועוד. התערוכה מוצגת מהיום בנתב"ג והחל מה־18.5 תופיע בניו יורק, כחלק מתערוכת "יום ישראל". גם אביבה וקית' יטוסו לשם ויצעדו בצעדה למען החטופים.
ירדן ביבס: "פרפרים מסמלים עבורי משפחה"
"כשהזמינו אותי ליצור יחד עם קובי סיבוני מיד ידעתי שארצה לפסל פרפרים מחוטי המתכת. פרפרים מסמלים עבורי קודם כל את אריאל המתוק ויחד איתו את שירי וכפיר האהובים. פרפרים מסמלים גם חופש, אוויר, אור שמש. הם מסמלים עצמאות. החופש התבטא עבורי גם ביכולת ליצור שוב, לעבוד עם הידיים כמו שעשיתי לפני שהכל קרה.
"פרפרים מופיעים בטבע בימים חמים, ימים של טיולים ומשפחתיות. דרכם אני שולח לשירי, אריאל וכפיר את אהבתי. ודרכם אני גם דורש חופש לכל החטופים שעדיין בשבי. אין עצמאות בלי החטופים בבית, ביום הזיכרון אסור שתהיה משפחה בלי קבר לעלות אליו".
"חלק ממני שם"
לירי אלבג, ששהתה בשבי חמאס 477 ימים, מספרת על הציור שלה: "לאורך כל השבי אסרו עלינו להביע רגשות, אז ישבתי וציירתי את עצמי בוכה, ממש כמו שמצויר פה. היום אני יושבת ומציירת לציור הזה את החצי השני, כשאני בבית. אבל חצי ממני עדיין נותר שם".
מערבולת שסחפה הכל
קרינה ארייב מספרת: "המערבולת סחפה הכל, את השמיים הכחולים, הטבע הירוק, האוויר הצח. כל מה שחשתי בימי השבי היה אובך גדול ובתוכו כל ישראל האבודה. נוכל לצאת מהמערבולת ולהשתקם כחברה וכעם מאוחד רק כשיחזרו כל החטופים לביתם, כשיחזרו".
נקודת מפנה
נעמה לוי, ששורחרה יחד עם קרינה ולירי, מספרת על היצירה שלה: "כשהתחלתי לצייר, רציתי לבטא את נקודת ההתחלה – את המקום שממנו באתי, את השורשים שלי. משם המשכתי אל הרגע שבו הכל השתנה: נקודת מפנה, בה כל הקווים והצבעים מתנקזים למרכז כהה וסוער, שנראה שאין ממנו דרך החוצה.
אבל דווקא מתוך המקום הזה נולדת תנועה חדשה – צמיחה. התפרצות של אור, צבע, חיים. הציור מתעד את הרגע שבו כמעט הכל נעצר, אך גם את הכוח להמשיך.
"הוא מספר סיפור של התחלה, משבר והתחדשות. סיפור של המשך.
אבל יש עוד חטופים שרק מחכים להמשיך, לצמוח ולחזור לחיים. הדבר שהכי הייתי רוצה זה שכולם יחזרו ויוכלו להמשיך כמו בציור".
קרן מונדר שנחטפה עם בעלה, מספרת על הפערים: "השבי והחדר- האיום והאימה מבחוץ ובפנים הדוחק, העליבות, המצוקה והעצבות. הבית, הביטחון היחסי, מקום להניח ראש, מקום לאהבה, חופש להתגלגל, לחפש ולצמוח. משוועת לעצמאות, חופש וסגירת מעגלים לכל מי שעדיין בעזה. זוכרת את אבא ורויו".
"זיכרון של מחשבות"
מרגלית מוזס: "חלום משותף, לישראלית היושבת במנהרה , ולערביה שצריכה להביא מים ממקום מרוחק מביתה. ים כחול מלא תקווה, עם מפרשיות השטות ברוח, המסמלות את רוח החופש. זיכרון של מחשבות מ־94 ימי השבי במנהרות החמאס".
חופש, נתינה וקבלה
אוהד מונדר: "פס החתולה שהצטרפה לחיי אחרי החזרה מהשבי ואחרי שקברנו את סבא היא בשבילי אהבה, שמחה ונחמה. פס ואני ביחד זה חופש, נתינה וקבלה".