ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, אנו עוצרים הכול ונעמדים בצפירה. רגע אחד של דומייה, שמכיל בתוכו את כל הכאב, הזיכרון והחובה. אבל בתוך העצב והזיכרון הכבד, יש גם ניצחון. לא ניצחון צבאי בלבד, אלא ניצחון מוסרי, תרבותי, אנושי. והוא עומד, כך אני מאמין, על שלושה דברים.
הראשון — תמונה. עשרות חיילים של צה"ל, לובשי מדים, עומדים דום בצפירה ברחבת הקריה בתל אביב. תמונה כזו שווה אלף עמודים של היסטוריה. הדור ההוא, בשנות הארבעים של המאה הקודמת, לא היה לו צבא. לא הייתה לו מדינה. לא היה מי שיגן עליו. היום, כשאנחנו רואים את חיילי צה"ל עומדים בדומייה, אנחנו רואים את ההיפוך המלא: העם היהודי שב אל עצמו, הקים מדינה ריבונית, ויש לו כוח ועוצמות להגן על עצמו. זה לא מובן מאליו, זה לא רק סמלי — זה עמוד ראשון בניצחון שלנו.
השני — ילד. ילד בן שלוש, אולי ארבע, שעומד עם חבריו לגן בצפירה. הוא לא מבין הכול, אולי לא יודע לומר "שואה", אבל הוא מרגיש את הרגע, את המשמעות, את החשיבות. והדבר הזה — להעביר את הזיכרון מדור לדור, לנטוע שורשים של זהות והיסטוריה כבר מגיל צעיר — הוא אחד הניצחונות הגדולים שלנו. הנאצים רצו למחוק לא רק את היהודים שהיו, אלא גם את היהודים שיהיו. ואנחנו, דווקא אנחנו, לא רק זוכרים — אנחנו מלמדים לזכור מינקות.
השלישי — תינוק. תינוק רך בידיים, שזה עתה נולד, ואמא שבוכה מאושר. התינוק הזה חי. הוא נושם. והוא יהודי. התינוק הזה הוא סמל. סמל לכך שהנאצים לא הצליחו. הם ניסו למחוק, להשמיד, לבטל את העתיד. והנה — העתיד כאן. אנחנו ממשיכים לחיות, לאהוב, להוליד. כל תינוק יהודי הוא הוכחה חיה לכישלונם של הצוררים.
על שלושה דברים עומד הניצחון שלנו: על החייל שמגן, על הילד שזוכר, ועל התינוק שנולד. בזכותם — אנחנו כאן. בזכותם — נמשיך להיות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו