"לפחד? הברירה היחידה היתה אושוויץ": זיופי התעודות, ההברחות וערך החיים שניצח הכל

כשאני שואל את דוד גור מדוע סיפורה של מחתרת תנועות הנוער הציוניות בהונגריה, שהצילה עשרות אלפי יהודים בתקופת השואה, לא הצליח לתפוס משקל בספרי ההיסטוריה, הוא עונה בפשטות: "אולי אין לנו איש יחסי ציבור מתאים".

רק אחרי מחשבה נוספת הוא מוסיף ומעיר: "עד סיפור החטופים בעזה, המופת הציוני היה הלוחם בגטו, או האיש שהחזיק רובה ונפל למען מולדתו, ולא היהודי שהסתכן והציל יהודים שלא הכירם. האתוס הזה לא עמד ליד האתוס האחר. זה כל הסיפור".

קולו של גור בן ה־99 צלול ויציב, והוא לא מתכוון לשתוק. כשריד אחרון, הוא מתעקש לשמש קול ולספר את סיפורם המופלא של צעירים וצעירות, שבשנותיה השחורות של אירופה השילו כל פחד כדי להציל את אחיהם מגורל אכזר.

ביולי 2001, בכנס שנערך בצפת והוקדש לגבורת יהודי הונגריה, אמר משה אלפן, ממנהיגי אותה מחתרת: "לפעמים אני שואל כמה יהודים שווה שורה אחת של כבוד בהיסטוריה.

כפי שהיה שואל ידידי הטוב מימיש: מה אני מעדיף - שורה שתיכתב עלי בהיסטוריה, כפר שייבנה על שמי בארץ ישראל, או לבנות כפר בארץ במו ידיי? התשובה די ברורה, במיוחד כשאני רואה מולי את רובם של המתכנסים כאן, שניצלו, עלו לארץ ובנו אותה".

אלפן, שנפטר בתחילת 2006 בגיל 87, בכלל התגורר בסלובקיה כשתנועת השומר הצעיר החליטה לשלחו לבודפשט בינואר 1944, כדי שיהיה שם ממנהיגיה, מאחר שגם דיבר הונגרית שוטפת.

אנשי התנועה לא צפו שחודשיים לאחר מכן הגרמנים יפלשו להונגריה, אבל כבר היו מוכנים לכל מקרה, מאחר שסיפורי הזוועות החלו לזרום ממדינות היבשת.

בהונגריה פעלו אז קיני תנועות הנוער של השומר הצעיר, דרור הבונים, הנוער הציוני, בני עקיבא, מכבי הצעיר ובית"ר. ההבנה היתה שבמקרה חירום - התנועות יתאחדו ויפעלו ביחד, ללא הבדל אידיאולוגי.

עם הפלישה הגרמנית, ב־19 במארס 1944, הוחלט שכדי להציל את הקהילה המקומית צריך להנמיך פרופיל ולפעול מתחת לרדאר.

הנהגת התנועות הודיעה לבוגרים מגיל 17 ומעלה שעליהם להצטייד בתעודות מזויפות שלא יסגירו את מוצאם, ולרדת למחתרת עד שיקבלו הוראות הפעלה.

"הם החליטו במודע להציל כמה שיותר יהודים ולא להשתמש בנשק", מספר יובל אלפן, בנו של משה.

"אבא שלי אמר: 'להילחם על הכבוד היהודי ב־1944 היה טירוף. אנחנו החלטנו להילחם על העם היהודי'. הרי מה יעשו נערים לא מאומנים שלא השתמשו בנשק מימיהם - שיילחמו וימותו?".

היהודים בהונגריה סומנו בטלאי צהוב ורוכזו בגטאות, ועד יולי 1944 נשלחו למחנות ההשמדה כ־430 אלף מהם, רובם תושבי ערי השדה. את יהודי בודפשט השאירו לשלב מאוחר יותר.

מסמכים מצילי חיים

באותו זמן אנשי המחתרת האיצו את פעולותיהם. הוחלט לפתוח מפעל לזיוף תעודות, כדי שיהודים שירצו לחצות את הגבול לרומניה, במטרה להימלט מגורל אכזר, יוכלו לעבור בעזרת המסמכים את טבעות האבטחה כשהם מצוידים בזהות נוצרית מקומית.

בבודפשט החל לעבוד מפעל שהנפיק עשרות אלפי תעודות מזויפות. בין היתר הודפסו שם תעודות הטבלה פרוטסטנטית, תעודות פליט ותעודות שחרור מגיוס צבאי.

את הדפסתן של כ־120 אלף תעודות ה"שוצפאס" המזויפות וחלוקתן לכל דיכפין יזמו חברי המחתרת ב"בית הזכוכית", ביתו של סוחר יהודי שהוחכר וסופח לקונסוליה השוויצרית, ושנועד לשמש משרד לרישום בקשות עלייה, על סמך הסרטיפיקטים של המנדט הבריטי.

בשל היותו מקום אקסטריטוריאלי ומוגן יחסית, בית הזכוכית הפך למרכז פעילות המחתרת. באוקטובר 1944, כשמפלגת צלב החץ השתלטה על המדינה, אנשי המחתרת יזמו קליטה של כ־3,000 נפשות, אנשי מחתרת, פליטים ואחרים בין כותלי הבניין - וכך הביאו להצלתם.

"אין דבר כזה זיוף, מבחינתי זו מילה גסה", אומר גור, שהיה אז צעיר בן 18 ובכיר בתעשיית הנפקת התעודות. "אני שירתי את המחתרת במבצעי הצלה, ועזרתי לצייד את חבריה במסמכים מצילי חיים. לא למדתי להכין, הייתי המארגן. זה היה מפעל עצום".

עם התעודות המזויפות נהגו יהודי הונגריה לעלות לרכבת, לא לפני שלמדו את זהותם החדשה ו"שיחקו אותה" בטבעיות כדי להגיע בשלום לגבול הרומני. בסמוך לגבול חיכו להם מבריחים, שסייעו להם לעבור את הגדר בשלום.

"דיברתי עם מישהו מהמוסד, שאמר שעד עכשיו הוא לא מבין איך הצליחו אלפי יהודים לחצות את הגבול", מספר יובל אלפן. "הוא אמר: 'כשאני הייתי עובר עם תעודה מזויפת, הייתי מפחד שיגלו אותי - אז להעביר בכל לילה עשרה אנשים מבלי שהם ירעדו או יזיעו, איך עושים את זה?'".

במסגרת מבצע ההצלה הגדול - "טיול" שמו - הצליחו אנשי המחתרת להציל לא פחות מ־15 אלף יהודים ממוות, ולהוביל אותם למקום מבטחים. המחתרת עשתה זאת בתקופה קצרה של פחות מחצי שנה, מהפלישה הגרמנית במארס 1944 ועד שלהי חודש אוגוסט של אותה שנה.

"פגשתי בארץ רבים שאמרו שתעודות מתוצרת בית המלאכה הגיעו אליהם ובזכותן הם כאן", מספר גור. "לא הכרתי את האנשים האלה, כי לא היה לי קשר עם הקהל הרחב. הם רק ידעו שאני המקור".

אלא שלא הכל הלך לפי התוכנית, ובסופו של דבר ההונגרים עלו על צוות מנפיקי התעודות של גור.

ב־21 בדצמבר 1944, לפנות בוקר, שני בלשים בלבוש אזרחי ובאקדחים שלופים הגיעו לבית בשדרות ארז'בט 13, ומצאו שם את גור עם חבריו מיקי לנגר ואברי פייגנבאום.

השלושה נלקחו לחקירה אגרסיבית במשרדי מפלגת צלב החץ, שהיתה פרו־נאצית, ולנגר לא עמד בעינויים הקשים ומת.

"בכל רגע היינו בסכנת חיים", אומר גור. "אמנם הייתי בן 18, אבל קיבלתי אחריות והחלטתי כמו מבוגר. היום, כשאני מסתכל על זה, אלה היו החלטות בעלות משמעות ועם הבנה מה יכול לקרות לי. ואכן - הייתי בכלא, עברתי עינויים. קיבלנו מכות רצח. תחשוב שנתפסנו שלושה חברים, ועד הבוקר נותרנו רק שניים".

לא פחדתם?

"אף פעם. הברירה היחידה היתה אושוויץ, ומול זה - כל דבר אחר נראה לנו הרבה יותר טוב".

גור ופייגנבאום נלקחו לכלא צבאי, אך חולצו ממנו במהרה בזכות תושיית חברי המחתרת, שתמורת סכום גדול הצליחו לשחד קצין הונגרי בכיר, שבתום יומיים של פעילות סייע להם למלט 120 חברי מחתרת ממאסר.

לא כבוד, אלא הכרה

חברי מחתרת תנועות הנוער הציוניות מנו בסך הכל כ־400 צעירים, שמלבד הסיוע ליהודים לברוח מהונגריה, פעלו ללא הפסקה גם כדי לעזור ליהודים שנותרו בבודפשט להינצל ממוות ולא לרעוב ללחם. אף שרוב הקהילה היהודית בהונגריה נכחדה, ביהודי הבירה כמעט לא נגעו.

לקראת סוף שנת 1944 רוכזו כ־70 אלף מתושבי העיר בגטו המרכזי, ועוד אלפים בגטו "הבינלאומי". העיר, שנותקה ממקורות האספקה שלה, סבלה בעיקר ממחסור במזון ובתרופות. מצב היהודים היה חמור אף יותר, בגלל מגבלות התנועה והעין שפיקחה עליהם.

באותם הימים היה קושי רב להשיג אספקה, והשוק השחור פרח ברחוב. לכן, לא פעם אנשי המחתרת עשו עסקאות לא חוקיות כדי להשיג מזון. לצורך כך גויסו "כרישים" בתחום, שידעו להשיג סחורה גם כשאין.

המחסנים ששימשו אותם הלכו והתמלאו במזון שיכול היה להחזיק זמן ממושך, כמו קטניות, קמח, אטריות וקופסאות שימורים.

"היה סיטונאי יהודי גדול, והיה עוד אחד שנחשב מומחה לאספקה", מספר יובל אלפן. "מי שעשו את המשלוחים היו אנשי המחתרת, שהובילו את המזון לגטו או לבתי הילדים.

הם היו יושבים בכל ערב ומחליטים לאן לשלוח סחורה. אבי, שרוב הזמן היה בשטח, קבע סדר עדיפויות לאן מומלץ להגיע. יהודים בבודפשט לא מתו מרעב".

אלפן, בן 74, הוא היום גזבר העמותה לחקר תנועות הנוער הציוניות בהונגריה, ומקדיש לא מעט מזמנו כדי להזכיר איך אביו וחבריו הצילו המוני יהודים ולא זכו לקרדיט המתאים.

כשאביו עלה ארצה ב־1946 הוא היה ממקימי קיבוץ העוגן, ומאוחר יותר מבכירי חברת "כור". יובל זוכר איך חברי המחתרת נהגו להגיע לביתם שבקיבוץ והיו מעלים זיכרונות מהימים ההם, אבל בחוץ מיעטו לספר על מה שעברו.

"מה שאני יודע היום זה לא מה שאבי סיפר, אלא מה שאני לומד בעצמי", מסביר אלפן. "יש לו עדות בת 100 עמודים שנמצאת ביד ושם, ולמדתי עליה רק לפני כשנה. הם לא רצו להתעסק בזה. הם אמרו שימי המחתרת מאחוריהם. הם רצו להקים בארץ משפחה וקיבוץ, ורק אחר כך הבינו שאחרים לוקחים קרדיט על סיפורים שלא היו ולא נבראו".

חלק מאנשי המחתרת, וביניהם אביו של יובל, חשבו שסיפורם נשכח בעיקר בגלל ישראל קסטנר, שהציל 1,684 יהודים ברכבת ששלח מבודפשט בסוף יוני 1944. מאוחר יותר נטען ששיתף פעולה עם הנאצים, והוא נרצח בתל אביב במארס 1957.

אלפן: "איך אבי אמר? כל דבר שהיה קשור לקסטנר ספג ריח רע. קסטנר הואשם ולא בצדק. אמנם סיפרו שהיה מגלומן, שוויצר, איש קשה - אבי אפילו זרק עליו כד באחת מפגישותיהם - אבל הוא הציל יהודים, ואבי גם העיד במשפטו.

אבא שלי ורפי בנשלום, ממנהיגי המחתרת, נהגו להיפגש איתו, ואמרו לו: 'אנחנו לא מאמינים למילה של הגרמנים, אבל לך בדרכך ותנסה להציל יהודים'. הם לא סיפרו לו הכל, וגם הוא לא דיווח להם על כל פעולותיו. בגלל סיפורו, סיפור המחתרת הפך לחור שחור".

גם גור חושב כמו אלפן. "משפט קסטנר מיקד את תשומת הלב בנושאים לא ענייניים ולא נכונים, וזה מאפיל על ההסתכלות ההיסטורית ודוחק לשוליים את הפעולה היחידה והאמיתית - התגייסותם של נערים שאמרו 'אנחנו מסתכנים ומצילים את עמנו'".

אלפן וחבריו פועלים גם בימים אלה לשינוי חוק זיכרון השואה והגבורה - יד ושם. יובל נפגש עם אנשי יד ושם, ואפילו כתב תוכנית לימוד בנושא המחתרת כדי להפיץ את הסיפור. "אנחנו דורשים שישנו את החוק ויוסיפו בו סעיף 'יהודים שהצילו יהודים'.

אנחנו רוצים שיכירו בהם. לא ביקשנו שיעניקו אות כבוד, וגם לא לטעת עץ על שמם. אנחנו רוצים שיזכירו שמדובר בהצלה הגדולה ביותר בתולדות השואה של יהודים בידי יהודים. לא היה דבר כזה - לא בצרפת, לא בבלגיה ולא בשום מקום אחר".

גור עלה לארץ ב־1949. הוא למד בטכניון וסיים בהצטיינות לימודי הנדסת בניין, הקים משרד לניהול פרויקטים הנדסיים ובגיל 80 פלוס יצא לגמלאות, ומאז הוא פועל כדי להשאיר זכר לימים ההם.

"אני מקווה שהארכיון שארגנתי ישמש את החוקרים בעתיד, ואולי בעוד 50 שנה השם שלנו ייזכר יותר משל אלה שמופיעים כיום בבתי המשפט ומככבים בעמודים הראשונים", הוא אומר בציניות.

"זה לא כואב לי אישית, אבל זה מצער. חבל שעם ישראל יפסיד סיפור שהוא בהחלט יכול להתגאות בו".