"אני מרגיש כאילו איבדתי נכד": המפגש הבין דורי שהפך לזיכרון ואבל כפול

קשר שהתחיל כפרויקט התנדבותי של תלמידים וסטודנטים המלווים שורדי שואה הפך לאבל כפול: חלק מהשורדים איבדו מתנדבים, שליוו אותם במשך תקופה ארוכה - עד לרגע שבו נפלו במלחמה.

מדובר בתלמידים שהפכו לחיילים ואז לחללים, ועבור אותם השורדים הם היו ממש בני משפחה. כעת השורדים שאיבדו את מתנדביהם מציפים זיכרונות מאותם צעירים אדיבים, שהיו שם בשבילם ברגעים הקשים והלכו איתם להצגות וגם לטקסי יום השואה.

"בזמן השואה הייתי עובר קטן בבטן של אמא, ונולדתי בדיוק כשנגמרה המלחמה", מספרת אביבה בן יקר, שבמשך כשנה וחצי לוותה על ידי סמ"ר שי ארוס ז"ל, עד לנפילתו ברצועת עזה בתחילת המלחמה.

"אני יודעת שההורים שלי היו בגטו כשאמא שלי עוד היתה בהיריון. לא היה להם מה לאכול, והיו לילות שבהם היא היתה הולכת לישון רעבה רק כדי להשאיר לאבא שלי אוכל, כי הוא עבד מאוד קשה", אביבה מתארת מתוך סיפורים ששמעה בעבר.

"בנובמבר 1947 עלינו לארץ, כשהייתי בת שנתיים וקצת, ובהמשך התחתנתי והבאתי ילדים לעולם. במלחמת יום כיפור בעלי נפצע, ובהמשך נפטרה לי בת, אז היה מאוד קשה - אבל שי היה בחור למופת שעזר לי המון בכל התקופות", היא מסבירה וניצוץ בעיניה.

איך נוצר החיבור בינך לבין שי?

"הוא הגיע אלי במסגרת תוכנית בשם 'מחוברים', שיתוף פעולה בין הקרן לרווחת נפגעי השואה לרשת בתי ספר אורט", אביבה מסבירה. "היה לנו יום קבוע בשבוע שהוא היה מגיע אלי, וגם כשלא היו לו לימודים הוא היה בא, כדי שלא אהיה לבד. הוא היה מכין לנו קפה, והיינו מדברים על כל מיני נושאים, על הלימודים ועל העתיד שלו. הוא סיפר לי שהוא רוצה להגיע רחוק ולהוכיח להורים ולכולם שהוא מסוגל. נורא כואב לי שיותר הוא לא יוכל לקיים את מה שכל כך רצה".

בשלב מסוים שי סיים את הלימודים והתגייס לצבא, אך כבר בחופשה הראשונה שלו מהטירונות הוא הגיע אל אביבה עם התרמיל הגדול - עוד לפני שבכלל הגיע הביתה.

"גם אז הוא היה שואל אותי מה שלומי במקום שאני אשאל אותו. היינו מדברים על כל דבר בעולם, וזה עשה לי טוב כאדם בודד. הייתי כל כך מחוברת לשי, שלא יכולתי להתחבר למתנדבים שהגיעו אחריו", היא מודה בכאב. "כששמעתי ששי נפל - זאת היתה מכה קשה".

את זוכרת את הרגע שבו גילית על נפילתו?

"הייתי עם חברות בבית קפה, ושמעתי שדיברו בחדשות על מישהו בשם שי, אבל לא זכרתי את שם המשפחה שלו. כשהגעתי הביתה היו לי המון טלפונים מהילדים ומהנכדים, והם סיפרו לי. הרגשתי לא טוב והבת שלי הגיעה. הרגשתי שחלק ממני נלקח. אפילו לא יכולתי ללכת להלוויה. אבל כל הילדים והנכדים הגדולים שלי הלכו".

אביבה מספרת כי בשנים האחרונות היא סובלת מבעיות בלב. למרות זאת, היא התעקשה ללכת לשבעה ולהביע את צערה הרב מול המשפחה.

"לא הכרתי את ההורים של שי, והם גם לא זיהו אותי בהתחלה. זאת היתה פגישה לא קלה, הם אמרו לי שהם ניסו להשיג אותי, והיה לי מאוד קשה. האחים שלו שאלו אותי כל מיני שאלות, והיו גם דברים אישיים שהוא דיבר איתי עליהם.

"הרגשתי שכשאני רואה את המשפחה של שי אני רואה אותו, וזה היה לי מאוד קשה. לפני שנתיים הוא לקח אותי לטקס יום השואה בבית ספרו, והיום יום השואה בשבילי זה 7 באוקטובר".

הקשר בין שי לאביבה (80, ילידת בולגריה) הפך לעוצמתי במיוחד במשך כשנה וחצי, והיא מספרת ששי היה עבורה כמו נכד אהוב.

במהלך השואה קרובי משפחתה של אביבה נרצחו, ולה עצמה יש בעיות בריאותיות עד היום, בין היתר כי בזמן ההיריון של אמה היא סבלה מתזונה לקויה. כיום אביבה היא אלמנה, מתגוררת בחולון ויש לה שלושה ילדים וחמישה נכדים - וגם שי אחד, שאיננו עוד.

הקשר של עמרי ומשה

משה אדלר (81, אוקראינה) ורס"ר (מיל') עמרי בן שחר ז"ל הכירו גם הם במשך כשנה וחצי. משה מספר על עמרי בהתרגשות רבה, ואומר בלב שלם: "אני איבדתי נכד".

ההתנדבות של עמרי עם משה הפכה לחברות של ממש, עד כדי כך שכיום אחיו התאום של עמרי ממשיך את ההתנדבות עם משה. לאורך כל הלחימה, ועד למועד נפילתו, עמרי הקפיד לבקר את משה ודאג וסייע לו ולאשתו.

"אי אפשר לתאר את זה", משה מספר על האובדן הקשה ועל הקשר המיוחד שנוצר עם עמרי. "אני מתחיל לדבר עליו וישר דומע. הוא היה בחור מדהים. הוא היה מגיע אלינו פעם בשבוע ותמיד מחייך. היה בא ושואל מה אני רוצה לעשות. קשה להסביר את הכימיה שנוצרה בינינו".

משה מספר כי כשעמרי נפל במלחמה, האבל עבורו ועבור אשתו, מלכה, היה קשה מנשוא. "כשהוא נהרג, ביום שישי אחר הצהריים, בדיוק עישנתי סיגריה ואבא שלו צלצל. אמרתי לו שאני לא רוצה לדבר איתו, ושידבר עם מלכה. זאת היתה חתיכת מכה בשבילי. עד היום יש בכל הבית מדבקות ותמונות של עמרי".

עמרי נהג לשתף את משה במתרחש בחייו, ועם הזמן הקשר הפך למשפחתי. "הוא סיפר לי שיש לו חברה, אז אמרתי לו שיביא, שנראה אותה - והוא הביא. עכשיו היא קוראת לנו סבא וסבתא", קולו של משה רועד.

"בשבוע שעבר הביאו לי תמונה גדולה של עמרי, שעומדת מול העיניים שלי כל הזמן. הוא היה ילד מיוחד. הפכנו למשפחה, וגם כיום אנחנו בקשר חזק עם ההורים שלו".

משה מספר שאחרי שעמרי נהרג, הוא צלצל לארגון שדרכו התנדב ואמר להם שלעמרי יש אח בשם נדב. "אמרתי להם שאני מעדיף את אחיו על כל אחד אחר. מאז הוא איתי - והפכנו כולנו למשפחה אחת".

הרגע שבו הכל השתנה

כשהחלה המלחמה, עמרי היה הראשון שצלצל למשה ולמלכה ודאג לשלומם. "יש לנו שישה ילדים ונכדים גדולים, אבל ב־6:30 בבוקר כבר קיבלתי טלפון מעמרי, שהתקשר להגיד לי שפרצה מלחמה. עד היום, כשמישהו שואל אותי, אני אומר שהנכד שלי נהרג. אהבנו את הילד הזה", הוא מסכם בכאב.

עמרי נפל ב־8 בדצמבר 2023 בדיר אל־בלח שבמרכז הרצועה, יומיים אחרי כניסתו לעזה. משה מתאר את עמרי כאדם שיצר חיבור בין כל העולמות - ללא הבדלי דת, גזע או גיל.

לפני כשנתיים עמרי לקח את משה לטקס לציון יום השואה בגבעתיים, ועד היום משה מכיר לו תודה ומחזיר לו אהבה והערכה באמצעות הנצחתו.

משה מספר שהוא גדל בבית שבו אסור היה לדבר על השואה. הוא נולד בסוף מלחמת העולם השנייה במחנה העבודה טרנסניסטריה שבאוקראינה, והיה בן שנה כשהמלחמה הסתיימה.

בילדותו הוא גילה במקרה שלאביו היו אישה וארבעה ילדים, שכולם נרצחו. אביו, שרצה להקים משפחה חדשה, התחתן עם אמו של משה והם ברחו לאיטליה. כיום משה נשוי למלכה, השניים מתגוררים ברמת גן ויש להם ילדים ונכדים.

אובדן טרגי נוסף

יעל אקשטיין, נשיאת הקרן לידידות: "כשהעולם אמר 'לעולם לא עוד' - כולנו הבטחנו לזכור את הנרצחים בשואה ולתמוך באלה ששרדו את הזוועות. מי היה יכול לדמיין שאותם שורדים, שסבלו מטראומה ומאובדן, ייאלצו להתמודד עם אובדן נוסף וכה טרגי.

לנו, בקרן לידידות, יש מחויבות גדולה לקחת את הזיכרון הזה ולהפוך אותו לעשייה, באמצעות מתן תמיכה רגשית ומעשית לשורדי השואה ולמשפחות הנופלים. אנחנו נמשיך לתמוך בהם ככל שיידרש".

לימור לבנת, יו"רית הקרן לרווחת נפגעי השואה (בהתנדבות): "מיזם זה הוא עדות חיה לכוחו של הקשר הבין־דורי ולחשיבותו.

"אנו גאים להנציח את זכרם של המתנדבים החיילים, שהקריבו את היקר מכל - את חייהם - בעת שהגנו על מדינתנו.

"אנו גאים בכך שמתאפשר לנו, לצד השותפים בקרן לידידות, להמשיך את מורשתם דרך סיפוריהם של השורדים".

הקרן לרווחת נפגעי השואה והקרן לידידות, המסייעות לשורדי השואה, יזמו את פרויקט ההנצחה המשותף במטרה להנציח את סיפוריהם של המתנדבים שפעלו דרך הקרן ונפלו בקרבות על הגנת המולדת, דרך עיניהם של שורדי שואה שהיו בקשר עמוק ומשמעותי עימם.