"הם שמרו על הדת שלי": צבי גדל בשתי משפחות נוצריות - עד שהתאחד בדרך מופלאה עם הוריו

צבי אובסטפלד ניצל בילדותו פעמיים בזכות החלטות רגעיות של זרים, ובזמן המלחמה נותק מהוריו למשך ארבע שנים. למרות זאת, בהומור שמאפיין את כל השיחה איתו, הוא אומר: "הסיפור שלי היה מהסיפורים הטובים. היתה לי שואה אידיאלית, עם כמה שזה נשמע מוזר".

הוא נולד באמסטרדם ב־1939 לסיימון אובסטפלד וג'נט דרזדן. "לאבא שלי, דוד שלי ואבא שלהם היה בית חרושת לנעלי בית", מספר צבי, שהתגורר עם משפחתו ברחוב שסמוך כיום לפארק אוסטר הפסטורלי שבבירה ההולנדית. "הוא נולד בפולין, שירת בצבא האוסטרו־הונגרי במלחמת העולם הראשונה ולאחר מכן הגיע להולנד. אמא שלי, לעומת זאת, ילידת אמסטרדם".

משפחת אובסטפלד גרה מעל המפעל המשפחתי בן 20 העובדים, והשנים הראשונות לחייו של צבי עברו בשקט יחסי. "ב־1942 היה ברור שזה הולך ומידרדר", נזכר צבי. ואכן, הכיבוש הנאצי הצליח להשתלט על המדינה פחות משנתיים אחרי פרוץ המלחמה, ולשלח את היהודים למחנות ההשמדה. "קדמו לכך אירועי פברואר 1941, שבמהלכם הגרמנים התחילו לאסוף יהודים מהרחוב עצמו. מעשים אלו עוררו את זעם ההולנדים - ובראשם איגוד פועלי נמל, שבכלל היו קומוניסטים - שיצאו בשביתה נגדית. אמנם השביתה דוכאה, אבל מאז הגרמנים לא חיפשו יהודים ברחובות, אלא בדירות שלהם".

אותו חיפוש לא פסח גם על דירת המשפחה. באחד הערבים נשלח שני שוטרים הולנדים לבניין שבו התגוררו בני המשפחה, במטרה לעצור אותם. "את מי אתם מחפשים?", שאל תוך כדי עישון חייל אס.אס ששהה מחוץ לבניין. "את המשפחה היהודית", השיבו השניים. באופן פלאי, ניסי ממש, ענה החייל "אין כאן יהודים", והחזיר את השניים על עקבותיהם. מתברר כי באותה העת, אותו חייל היה במערכת יחסים עם השכנה שהתגוררה מעל משפחת אובסטפלד, ובהחלטה רגעית הציל אותם.

"ההורים שלי החליטו להסתתר, אבל הם לא יכלו לקחת אותי למקום שהם מצאו, אז הם מסרו אותי למשפחה נוצרית בעיירה לארן", משחזר צבי. אמו, שהיתה מזכירה, החליטה למסור אותו למנהל שלה תמורת תשלום, בתקווה שאצלו יהיה מוגן. אך למרבה ההפתעה, אצל אותה המשפחה הוא נשאר חודשים בודדים בלבד, לפני שגורש. "אחרי ארבעה חודשים נולדה לזוג בת. היום אנחנו יודעים לומר שהאישה נכנסה לדיכאון אחרי לידה, ולכן הם החליטו להיפטר ממני. ביום האחרון של 1942, אותה גברת נכנסה לאטליז המקומי וצעקה 'יש לי ילד יהודי בבית שאני צריכה להיפטר ממנו'. זה היה מאוד מסוכן, כי היו אנשים בחנות, אבל בעל האטליז השיב לה 'תביאי אותו'. כך ניצלתי פעם נוספת".

בעל האטליז ואשתו, אובה וברטה פוסטומוס, מייד שינו את שמו של צבי להרמן, כך שלא יעורר את חשדה של החברה הנוצרית המקומית. "התרגום של שם המשפחה הוא 'לאחר המוות'. על פי הסיפורים, אחד הילדים של הסבא־רבא־רבא נולד אחרי שאביו עצמו נפטר. מאז זה היה השם שלי, הרמן פוסטומוס". מלבד צבי, לבני הזוג היתה בת ביולוגית הגדולה ממנו בשלוש שנים, בשם הילי. בהתרגשות מגולל בפניי צבי את האופן שבו המשפחה אימצה אותו לחיקה: "התייחסו אלי שם כמו אל בן ביולוגי. לא הרגשתי זר, והעברתי שם שנתיים וחצי שאותן אני זוכר כמקסימות".

על חיי היום־יום בלארן באותה התקופה, כ"בן יהודי תותב" במשפחה נוצרית, כלשונו, מספר צבי: "המלחמה השפיעה גם על הכפר שלנו. כשאבא אובה היה שוחט פרה עבור לקוח, הוא היה מבקש שהתשלום יהיה בנתח בשר עבור המשפחה, בלי שהגרמנים יידעו. זה הגיע, בעצם, בשל מחסור במוצרים בסיסיים אצלנו. אני זוכר שכששאלו אותי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול - עניתי שאני רוצה להיות אופה, כדי שכך תמיד יהיה לי לחם לאכול".

שירים של געגוע

בתוך כל אלה, אני מתעקש להבין אם היו רגעים שבהם העבר של הילד היהודי דפק בדלתו של זה הנוצרי. "היהדות שלי לא נשכחה", אומר צבי. "האבא המאמץ שלי לא הלך לכנסייה בכלל, ואני זוכר שאמי המאמצת הלכה רק פעם אחת, ואני לא הלכתי איתה. עכשיו אני מבין שהם שמרו עלי ועל הדת שלי. עם זאת, אני זוכר שבאחד הימים נולדה לשכנים הקתולים שלנו ילדה, והלכנו לטקס ההטבלה שלה בכנסייה. היינו צריכים להשתחוות, ואני הכרזתי בקול, ממש כמו הגברת מהאטליז, 'אני לא משתחווה, אנחנו לא משתחווים!'. זה היה מסוכן, אבל הפעם הצעקה היתה מול מאות אנשים, ולמזלי לא קרה לי שום דבר לאחר מכן".

אז היהדות לא נשכחה, אבל מה לגבי המשפחה הביולוגית?

"אחרי המלחמה, הילי סיפרה לי שכשהייתי בן 4, באחד הימים בכיתי במשך שעות, ולא רציתי להגיד לאף אחד מדוע. בסוף אמרתי להם ששכחתי את הכתובת של הבית המקורי שלי באמסטרדם, וחששתי מאוד שלא אצליח למצוא את ההורים האמיתיים שלי. אז אני חושב שהשכחה של אותה כתובת רק ממחישה כמה לא שכחתי אותם במהות".

במקביל לילדותו בת־המזל של הרמן בתקופה האפלה ההיא, הוריו הביולוגיים מצאו מחסה בעליית גג של גן ילדים בעיר הארלם, הממוקמת כ־20 ק"מ מערבה מאמסטרדם. במשך התקופה הממושכת, האם ז'נט שמעה את הילדים שרים שירי עם הולנדיים, מה שהעצים את הגעגוע שלה לבנה. "אמא התחילה לכתוב את השירים שהיא שמעה מלמטה, ואבא צייר וכרך את הספרונים, וכך נולדה לה חוברת שקיבלתי בסוף המלחמה". הספרונים לא היו רק אמצעי של השניים להעסיק את עצמם, אלא גם ניסיון נואש לשמור על קשר עם ילדם שאיננו, בתקופה של חוסר ודאות ובדידות תהומית.

"הלכנו לטקס ההטבלה של בת השכנים בכנסייה. שם, מול מאות אנשים, היינו צריכים להשתחוות, ואני הכרזתי בקול, אף שזה היה מסוכן, 'אנחנו לא משתחווים!' - ולא קרה לי שום דבר"

את הראיון אנחנו מקיימים בדיור המוגן שבו מתגורר צבי בן ה־86 בשנים האחרונות. לפתע הוא קם ממקומו, ומציג בפניי תמונה של ספר מתכונים. "נוסף על החוברות הצבעוניות האלה, אמא שלי כתבה ספר בישול בעליית הגג, על הצד הריק של דפי קבלות של הגן. אני מודה שניסיתי לבשל דבר או שניים במהלך חיי, אבל אני באמת לא יודע מאיפה היא הביאה את המתכונים האלה. איך היא התחילה בכלל להכין את זה? לכל מתכון פה צריך ארבעה אנשים במקביל", הוא אומר בחיוך.

בנימה רצינית, צבי ממשיך לספר על ההורים המודאגים בעליית הגג. "אחרי שנה בערך, ההורים שלי נכנסו לפאניקה. הם פנו למחתרת בהארלם, שפנתה למחתרת באמסטרדם. היא פנתה למחתרת בלארן, שתצפתה על הבית הראשון שבו הייתי. הדיווח למחתרות האחרות העלה כי בבית הזה אין בנים, אלא רק בנות. המחתרת באמסטרדם לא ויתרה, ושלחה דמות בכירה לכפר שלי, אוסטרי שדיבר הולנדית במבטא גרמני כבד.

"אחרי תצפית של יומיים הוא הבין שאין בן בבית המשפחה. האדם המרשים, לבוש מעיל עור וכובע פדורה, צלצל בדלת של הגברת ושאל בהולנדית עם מבטא גרמני 'איפה הילד היהודי?!'. הגברת המבוהלת ענתה שהיא לא מכירה שום ילד יהודי, ורק אחרי שהוא שלף אקדח היא סיפרה לו איפה אני. המחתרת בכפר שלחה צלם מטעמה כדי שיצלם אותי עם אחותי הילי, ואת הצילום הם הזה העבירו לאמסטרדם - ומשם להארלם, להורים שלי. כך הם הבינו שאני עוד בחיים".

הלב משך לישראל

אחרי שחרור הולנד, במאי 1945, הוריו הביולוגיים של צבי הגיעו לבית המקורי שאליו נשלח בנם, ומשם הם נשלחו למיקום המדויק שאליו הועבר. "אני לא זוכר מה הם אמרו במפגש הראשון, אבל אני בהחלט זוכר מה עשיתי, ועד היום אני מתבייש בזה. היה לי מין ארגז עץ שבו היו הצעצועים שלי. כשההורים המאמצים שלי אמרו לי 'הנה ההורים האמיתיים שלך', לקחתי את הארגז ואמרתי 'טוב, בואו נלך'.

"בפועל הם נשארו שם שישה שבועות, כי לא היה להם איפה לגור. המשפחה המאמצת שלי אימצה גם את המשפחה הביולוגית שלי, עד שקיבלנו דירה במרחק הליכה מהם". בהמשך אביו הביולוגי של צבי נפטר, ואמו החליטה שהשניים יעשו את דרכם בחזרה לאמסטרדם, שם נותרה שארית המשפחה, שהצטמצמה דרסטית.

ב־1968 עלה צבי לישראל, אחרי שני ניסיונות שבהם הגיע ארצה וחזר למולדתו. בפעם הראשונה הוא הגיע למעין פרויקט חילופי תלמידים, בפעם השנייה הגיע כדי לעבוד בתעשייה האווירית וחזר אחרי שמאס בהוויה הארצישראלית, ובפעם השלישית עלה מסיבה שונה לחלוטין. "אחרי העבודה בתעשייה האווירית גרתי בהולנד שנתיים, והבנתי שבין ה'מרובעים' האלה אני פשוט כבר לא יכול לחיות. עליתי שוב, ואחרי שנה פגשתי את רחל, שהיתה אשתי במשך 33 שנה ואיתה הבאתי שלושה ילדים, ששירתו כולם בחיל האוויר - בדיוק כמו אביהם שעבד בתעשייה האווירית".

בישראל שמר צבי, ששינה את שם משפחתו לאשד, על קשר הדוק עם בני משפחתו המאמצת, ואף קיים למענם טקס לקבלת אות חסידי אומות עולם.

כשהוא מגיע להולנד לבקר את הילי (שמבקרת בישראל אף היא), נמנע צבי מלהיכנס לאמסטרדם, שהיתה לו לבית מחד ולסמל של החורבן מאידך. בדירתו מלאת המזכרות, הוא מראה לי תמונה של הרחוב שבו גדל, ואת התמונה שנשלחה להוריו בהארלם. לאחר מכן, הוא מציג תמונות משותפות שלו עם הילדים והנכדים, ובכך בוחר גם לסיים.

"ליהודים אין ברירה אלא לגור בארץ, עם כל המורכבויות שיש כאן", הוא מסכם. "בכל מקום אחר יהיה יותר גרוע, היום או מחר. כרגע אני בנקודה שבה לילדים שלי טוב - אבל אני מפחד שלנכדים שלי, חלילה, לא יהיה טוב. אבל אני בטוח בדבר אחד: אם אני יכול לחיות בישראל - אין לי מה לבכות. התקווה של צבי־הרמן הילד התגשמה".