סבי שורד השואה לא היה מאמין שהנין שלו נמק בעזה

אם סבא שלי היה יודע מה הנין שלו עובר עכשיו במנהרות של עזה, הוא לא היה מאמין. אני דור שלישי לשורדי שואה. סבא שלי, שמחה אהל, נולד וגדל בפולין. הוא היה חשמלאי ששרד את אושוויץ, על ידי כך שהועסק בעבודות חשמל. במחנה ההשמדה הוא ראה, חווה ועבר את הדברים הכי קשים שניתן לדמיין - אך לא היה מספר. במילים, הוא לא סיפר במילים, אך בלילות היה מתהפך וצורח.

סבתא שלי פרידה הסתתרה במהלך המלחמה בבית של נוצרים, חיה בזהות בדויה וכך ניצלה. הם הכירו במחנה עקורים בגרמניה. סבא וסבתא שלי עלו ארצה בשנת 1947. אז, גם אבא שלי נולד בדרכם לארץ.

סבא תמיד היה מגיע אלינו הביתה ובודק את המטבח, ביקש לראות שלא חסרים מצרכים בסיסיים כמו אורז וסוכר. הוא הגיע לארץ רזה כמו שלד - כל חייו הושפעו מכך. ובכל זאת, הוא הצליח להגיע לארץ עם שני אחיו והקים משפחה, חרף העובדה שרבים מבני משפחתו נרצחו בשואה.

עכשיו, 80 שנה אחרי השואה, הבן שלי, הנין של סבא שמחה חטוף בעזה. הוא ועוד 58 ישראלים. החטופים מורעבים בשבי, פצועים, עוברים התעללות. הזוי לחשוב שאלון שלנו עובר דברים שסבא שלו עבר בשואה. ראינו כולנו את החטופים אוהד בן עמי, אלי שרעבי ואור לוי. את הרזון על פניהם והחוויות הקשות עליהם העידו - זה החזיר אותנו אחורה.

כשסבא וסבתא שלי הגיעו לארץ אחרי מלחמת העולם, הם הקימו את ישראל כמקום בטוח ליהודים. מקום בטוח שאנחנו יכולים לחיות בו, לבלות בו, לרקוד בו. אם סבא שלי היה יודע שהנין שלו עובר את מה שהוא עצמו עבר, זה היה עבורו מטורף.

החטופים חייבים לחזור הביתה. 80 שנה עברו מאז השואה והעולם שוב שותק. אך לצערנו, גם חלקים גדולים מהמנהיגים שלנו שותקים ולא עושים הכל כדי להחזיר את החטופים.

הכותב הוא אביו של אלון אהל, שנחטף לעזה

הביא לדפוס: נועם (דבול) דביר