מחויבים לזכור - ולבנות פה מקום טוב יותר

אלה ימים שאנו מתכנסים, עטופים בכאב ובגאווה, לזכור ולהזכיר. לזכור את הבנים והבנות, האחים והאחיות, האבות והאמות – שנפלו למען הארץ הזו. ולהזכיר – שהחיים שאנו חיים כאן, במדינת ישראל, לא צריכים להיות מובנים מאליהם. הם נקנו בדם, בזיעה, ובדמעה.

כפי שכתב נתן יונתן בשירו "אנחנו שנינו מאותו הכפר": "הוֹלֵךְ אַחִי, שׁוֹתֵק אַחִי וּמְשַׁאֵר בִּי אֶת הַשְּׁתִיקָה". השתיקה הזו מלווה, אך גם מחייבת. כי אנו, החיים, מחויבים להמשיך, לזכור, ולבנות פה מקום טוב יותר. "עתיד טוב יותר לא יבוא מאליו - הוא ייבנה בידי בני אדם טובים", אמר דוד בן-גוריון.

כל השנים מרחו אותנו ב"ברית הדמים" אבל הגיע הזמן לדבר גם על ברית האזרחות השווה. לדבר על שוויון. על תקווה. על מדינה שלא רק מבקשת מהאזרח הדרוזי למות למענה – אלא בוחרת גם לחיות איתו בשוויון, בכבוד, בצדק.

השתיקה שלנו מול השתיקה של הממשלה, מול הכאב של העדה – איננה שלום. השתיקה מול הדרה, מול אפליה, מול הזנחה – איננה פיוס. אנחנו מרימים קול – לא מתוך שנאה, אלא מתוך אהבה עמוקה למדינה שלנו שאנחנו חלק בלתי נפרד ממנה.

מאות מבני העדה הדרוזית נפלו במערכות ישראל הם לא שאלו שאלות כשקיבלו פקודה. הם לא חיפשו להבדיל בין דם לדם. הם היו ישראלים - במדים, בלב, ובחיים. ובכל זאת, נשאלת השאלה: "האם גם המדינה רואה בהם שווים? האם המדינה מחזירה לעדה הזו את מה שמגיע לה? מה שהיא מרוויחה ביושר, בדם ובחיים? על כך אמר השיח' המנוח אמין טריף: "הדרוזים טובים למדינה יותר מאשר המדינה טובה להם".

חוק הלאום - שאינו מזכיר את ערך השוויון - פגע פגיעה עמוקה בלב העדה. חוק קמיניץ – שחונק את הבנייה הדרוזית – פגע פגיעה בקיום הפיזי של משפחות רבות. הזנחה מתמשכת, הבטחות ריקות, תכניות שלא ממומשות – אלה הם כתמים על הדגל שכולנו נלחמנו להגן עליו.

המדינה הזו לא ניתנה לנו, היא נבנתה בנו. כדבר המשורר רמי קמחי. אנחנו, בני העדה הדרוזית, לא מבקשים טובות. אנחנו דורשים צדק. דורשים יחס שוויוני. דורשים הכרה אמיתית לא בטקסים בלבד, לא במילים יפות – אלא בחיים. היום אנחנו כואבים – אך לא שותקים. אנחנו מתאבלים – אך גם מבקשים תיקון.

רפיק חלבי הוא ראש מועצת דליית אל כרמל