מדרגות המוות של מאוטהאוזן
מאוטהאוזן היה מחנה ריכוז שהוקם ב-1938 בצפון אוסטריה, זמן קצר אחרי סיפוח המדינה לגרמניה הנאצית – האנשלוס. בתחילת הדרך נשלחו אליו בעיקר פושעים, יריבים פוליטיים ו"אסוציואלים" מגרמניה ומאוסטריה, אבל עם פרוץ המלחמה התרחב המחנה לקומפלקס של מחנות, והחלו להישלח אליו אסירים ושבויים מרחבי אירופה – ובהם עשרות אלפי יהודים.
לפני הקמת מחנות ההשמדה בפולין הכבושה, נחשב מאוטהאוזן לאחד המחנות האכזריים ביותר, עם סיכויי ההישרדות הנמוכים ביותר. האסירים הועבדו בעבודות פרך, סבלו מרעב קשה וממחלות, ומי שלא ניתן היה להשתמש בו יותר - הוצא להורג בדרכים שונות, לרבות בתא הגזים שהוקם במחנה. רבים מתו גם במהלך העבודות עצמן. כך, למשל, למרגלות מחצבת האבן שבתחום המחנה נבנו 186 מדרגות שזכו לכינוי "מדרגות המוות". המדרגות שימשו את האסירים להעברת אבנים מהמחצבה, אבל השומרים נהגו לעתים להתעלל בהם ולאלצם לעלות ולרדת במעלה המדרגות עם המשא הכבד. אסירים שהגיעו לאפיסת כוחות היו קורסים ונופלים על האסירים שמאחוריהם, וכך נוצר אפקט דומינו קטלני. לקראת סוף המלחמה הועברו למאוטהאוזן אלפי אסירים ממחנות אחרים שהיו קרובים יותר לחזית ברכבות, משאיות ובצעדות מוות המוניות. ב-5 במאי שחררו האמריקאים את המחנה, כמה ימים אחרי שהנאצים נטשו אותו. הם מצאו במקום עשרות אלפי ניצולים, לא מעט מהם שלדים מהלכים שאלפים מתוכם מתו גם אחרי השחרור.
צ'סוואבה קווקה
במהלך כמה חודשים בסוף 1942 ובתחילת 1943 גורשו יותר ממאה אלף פולנים מאזור זמוש שבדרום פולין מבתיהם. הגירוש נעשה במסגרת תוכנית "מרחב המחייה" של היטלר לפינוי שטחים בפולין עבור מתיישבים גרמנים. אף שלא יועדו להשמדה כמו היהודים, נשלחו המגורשים הפולנים למחנות עבודה ולמחנות ריכוז, ובראשם מאידנק ואושוויץ. בדצמבר 1942 הגיעה למחנה אסירה מספר 26947, צ'סוואבה קווקה. צ'סוואבה, בת 14, הגיעה למחנה עם אמה קטז'ינה, ולא ידוע הרבה על חייה או על נסיבות מותה.
הגרמנים נהגו לתעד פרטים רבים ממפעל המוות שלהם, ואילצו צלם פולני בשם וליהלם בראסה שהיה כלוא במחנה – לצלם את האסירים. הוא שרד את המחנות ובסרט דוקומנטרי משנת 2005 סיפר: "היא היתה כל כך צעירה ומבוהלת, היא לא הבינה למה היא נמצאת שם, והיא לא הצליחה להבין מה נאמר לה. הקאפו לקחה מקל והכתה אותה בפנים. היא פשוט הוציאה את הזעם שלה עליה. נערה צעירה ויפה כל כך, כל כך תמימה. היא בכתה אבל לא יכולה היתה לעשות דבר. לפני הצילום היא ניגבה את הדמעות ואת הדם מהפצע בשפתה. לומר את האמת, הרגשתי כאילו אני עצמי חוטף את המכות, אבל לא יכולתי להתערב. זה היה עולה לי בחיי. אסור היה להגיד שום דבר".
במרץ 1943, חודש אחרי שאמה מתה, מתה גם צ'סוואבה. סיבת המוות הרשמית נרשמה כרזון קיצוני כתוצאה מדלקת במעי. אבל ההערכות הן שנרצחה באמצעות הזרקת פנול ללבה, שיטת רצח נפוצה במחנות הריכוז, ובכלל אושוויץ.
232 אלף ילדים נרצחו באוושיץ, מהם 216 אלף ילדים יהודים. רובם נשלחו למוות מיד משום שנחשבו לא כשירים לעבודה, מיעוט נלקח לעבודות כפייה ואחרים לניסויים. מרבית הילדים שהושארו תחילה בחיים נותרו בחיים חודשים ספורים בלבד.
הפרטיזנים
ערב מלחמת העולם השנייה היתה רוסיה הלבנה (בלארוס) חלק מברית המועצות, וחיו בה כ-750 אלף יהודים, ועם סיפוח שטחים מפולין בתחילת המלחמה עלה מספרם לכ-900 אלף. בשונה מיהודים במדינות אחרות, מרבית יהודי רוסיה הלבנה לא נשלחו למחנות ההשמדה. גם בגטאות לא הספיקו לשהות זמן רב; רובם נורו תוך זמן קצר על ידי יחידות הרג מיוחדות של האס-אס (איינזצגרופן) ביערות, בשדות פתוחים או בורות קבורה ענקים.
עשרות אלפי יהודים נסו על חייהם ומצאו מקלט באזורי היערות והביצות העצומים בגודלם שאליהם הגרמנים חששו להיכנס. המסתור ביער אפשר לרבים לשרוד – וגם להתארגן במסגרת יחידות פרטיזנים לפעולות נגד הגרמנים ומשתפי הפעולה שלהם. וכך, הפכה רוסיה הלבנה מוקד משמעותי של פעילות פרטיזנית – יהודית ולא יהודית.
בעת הפלישה הגרמנית לברית המועצות ב-1941, מאשה ברוסקינה היתה רק בת 17 אך כבר היתה סטודנטית לרפואה. היא הצטרפה למחתרת המקומית במינסק, סייעה בהעברת מידע מהחזית ובהעברת ציוד חיוני, כמו מצלמות לייצור מסמכים מזויפים. ונוסף על כך סייעה לחיילים פצועים להימלט ליחידות פרטיזנים ביערות.
ב-14 באוקטובר 1941 היא נלכדה בעקבות הלשנה של חייל סובייטי פצוע, שעבור שוחד הסגיר את חברי המחתרת לגרמנים. לאחר מעצרה, עונתה מאשה, אבל סירבה להסגיר את חבריה. ב-26 באוקטובר 1941, הצעידו אותה ברחוב מינסק עם שני חברי מחתרת נוספים, קיריל טרוס וולודיה שרבשצביץ', ואילצו אותה לשאת שלט עם הכיתוב: "אנחנו פרטיזנים וירינו על חיילים גרמנים". זמן קצר אחר כך הוצאו השלושה להורג בתלייה פומבית.
שיתוף הפעולה הליטאי
במהלך מלחמת העולם השנייה, היו הליטאים ממשתפי הפעולה הנלהבים והאפקטיביים ביותר עם גרמניה הנאצית. ליטא זכתה בעצמאות אחרי מלחמת העולם הראשונה, אבל ביוני 1940 נכנס אליה הצבא האדום וכבש אותה. הסובייטים דיכאו את הליטאים ושלחו רבים מבני האליטה שלה לסיביר. כשהגרמנים פלשו לבית המועצות ביוני 1941, הם ראו בהם משחררים, וקיוו להשיג אוטונמיה או עצמאות. עוד לפני שהגיעו הגרמנים לערים המרכזיות של ליטא, ביצעו ליטאים פוגרומים ביהודים, ובמיוחד בעיר קובנה. ההנהגה הליטאית הקימה בהמשך מיליציות שפעלו עם האס-אס וכן יחידות שונות שמנו אלפי ליטאים שהשתתפו בהתלהבות ברצח היהודים. היו להם מניעים נוספים מעבר למניעים הפוליטיים – אנטישמיות מסורתית, השפעות התעמולה הנאצית, נקמה ביהודים שנתפסו כקומוניסטים או כפרו-סובייטים, ואף שוד הרכוש היהודי.
כ-250 אלף יהודים חיו בליטא לפני תחילת הרצח ב-1941 (לרבות וילנה ולרבות פליטים יהודים מפולין). זו היתה קהילה יהודית מהמרכזיות והחשובות באירופה עם מסורת מפוארת של לימוד תורה, תרבות עברית ופעילות ציונית. עד כיבושה מחדש על ידי הצבא האדום בקיץ 1944 נרצחו בה בין 90 ל-95 אחוזים מהיהודים – שיעור ההשמדה הגבוה באירופה.
יהודי צרפת
אחרי שגרמניה הכניעה את צרפת ב-1940 חולקה המדינה לשני חלקים: החלק הצפוני נשלט ישירות על ידי גרמניה, ואילו החלק הדרומי, ובכלל זה העיר מרסיי, נשלט על ידי ממשלת הבושות של וישי, ששיתפה פעולה עם הנאצים.
לפני המלחמה חיו בעיר כ-20 אלף יהודים, והקהילה כללה גם יהודים ספרדים ומהגרים ממזרח אירופה ומגרמניה שהתיישבו בעיר בעיקר בשנות ה-30. ועם פרוץ המלחמה מצאו בה מקלט גם יהודים שנמלטו מצפון צרפת ומגרמניה.
משטר וישי הנהיג מדיניות מפלה נגד היהודים, לרבות החרמות רכוש ומעצרים. היהודים שהיו בעיקר על הכוונת היו היהודים הלא צרפתים שהתיישבו בעיר. בסוף ינואר 1943 ערכו הנאצים פשיטה על הרובע הישן של העיר בעקבות פעולה נגד חיילים גרמנים, וניצלו את ההזדמנות כדי לעצור ולגרש מאות רבות של יהודים. רוב המגורשים נשלחו למחנה המעבר דראנסי שליד פריז, וחלק נשלח לבסוף להשמדה בסוביבור.
סך הכל גורשו מצרפת 75 אלף יהודים למחנות הריכוז ובראשם לאושוויץ, עשרת אלפים מתוכם יהודים מדרום צרפת. אך רוב רובם של 330 אלף יהודי צרפת הצליחו להימלט מהמעצרים, בין היתר בזכות שיעור גבוה של צרפתים שסייע ליהודים להתחבא ולברוח מהנאצים וממשתפי הפעולה שלהם בצרפת.