כאן צעדנו, כאן שרדנו: "בבירקנאו, לראשונה מאז השחרור, אוכל לומר קדיש"

ארנולד קלבס פותח את הדלת ומתנצל שלא שמע את הדפיקה. הוא היה עסוק בנגרות. בן 92, נראה מצוין, עצמאי לחלוטין, רהוט וצלול. רק לאחרונה חגג יום הולדת, אבל מבחינתו החגיגה האמיתית היא ב־5 במאי, היום שבו שוחרר לפני 80 שנה ממחנה בירקנאו עם שורדים אחרים על ידי הצבא האמריקני. השנה הוא נרגש במיוחד, לקראת חזרתו בפעם הראשונה למקום שבו כמעט הסתיימו חייו.

קלבס ישתתף במצעד החיים, כחלק ממשלחת מיוחדת שתכלול 40 שורדים מישראל - שורדי מחנות השמדה, ילדים שהוסתרו או שרדו ביערות - שיצעדו, רבים מהם לראשונה מאז המלחמה, באותו נתיב של צעדות המוות, הפעם לצד בני משפחותיהם. המצעד, אחד מאירועי הדגל של יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יציין 80 שנה לשחרור אירופה מהמשטר הנאצי ולסיומה של מלחמת העולם השנייה.

ארנולד קלבס: "מישהו מהקבוצה הבריח תפילין בנעליים, ולפני שיצאנו לעבודה הוא הניח תפילין בסתר. עמדנו סביבו כדי להסתיר אותו ולהזהיר אם מישהו בא. ראיתי מישהו שמסכן את חייו בשביל להיות יהודי - זה עשה עלי רושם אדיר"

"זה מצעד של פעם בדור", אומרת רויטל יכין קרקובסקי, משנה למנכ"ל מצעד החיים העולמי. "80 שורדי שואה מכל העולם יובילו את הדרך עבור אלפים שמקבלים מהם את האחריות לזיכרון השואה בדורות הבאים".

קלבס נולד בליטא, וכשפרצה המלחמה היה בן שמונה. אמו ואחותו שרדו, אביו לא. ב־1944 הופרדו הנשים והגברים, שבועות מספר לאחר מכן הוא הופרד מאביו. ברגע הפרידה הסופית לחש לו אביו את כתובת משפחתו בארה"ב, ואותה הוא צרב בזיכרונו.

בגטו קובנה הבין ארנולד הצעיר שאין משמעות לחיי היהודים. הוא ראה מהחלון איך חייל גרמני יורה למוות ברופא יהודי רק כי לא הסיר את כובעו מספיק מהר. הוריו חפרו לו מסתור צר מתחת לקרשי הרצפה, שם הסתתר כשהגיעו הנאצים לבצע עוד אקציה. כך ניצל בפעם הראשונה.

"בגטו הרגשתי מה זה ייאוש. היו שם 30 אלף יהודים, ויום אחד הנאצים לקחו 10 אלף וירו בהם. זה היה נס שלא לקחו אותנו. היה ברור שזה רק עניין של זמן עד שירצחו אותנו". כעבור שנתיים החל המסע למחנות הריכוז, 11 במספר. כל אחד היה איום בדרכו, אך מחנה הריכוז גונסקירכן (Wels II) האוסטרי היה הנורא מכולם. "לא היה סדר, המקום היה זרוע גופות שלא פונו. לא האכילו אותנו, רק נתנו לנו למות".

לבירקנאו הוא הגיע עם 128 ילדים נוספים מליטא. הקבוצה הובלה על ידי נער בן 16, שלימד אותם להתנהג כמו בחורים חזקים וקשוחים כדי לשרוד. זה מה ששכנע את קציני האס.אס להשאירם בחיים ולא לשלוח אותם מיידית למשרפות. שבועות לאחר מכן עברו הבנים סלקציה על ידי ד"ר מנגלה, ששלח 75 מהם למשרפות. הוא תחקר את ארנולד, ומשום מה נתן לו להמשיך לחיות. באותו הערב הביט הילד בארובות הקרמטוריום, וידע שהעשן העולה מהן הוא גופות חבריו.

"אחד מהבנים בקבוצה שלנו הצליח להבריח את התפילין שלו בנעליים, ולפני שיצאנו לעבודה הוא היה מניח תפילין בסתר. היינו עומדים סביבו כדי להסתיר אותו ולהזהיר אותו אם מישהו בא. ראיתי מישהו שמסכן את חייו בשביל לקיים מצווה - זה עשה עלי רושם אדיר".

איך שורדים את האבל על מותם של הקרובים אליך, אני שואלת אותו. "לא חושבים על זה. הרעב היה כל כך נורא, שכל מה שחשבתי היה איך להשיג עוד פרוסת לחם. הגוף משתלט על המוח. אתה כבר לא חושב כמו אדם, אלא כמו חיה".

דבר נוסף שעזר לו לא לשקוע בייאוש היה חבריו. היתה ביניהם ערבות נדירה, שלא פעם הצילה את חייהם. "למשל, באחת מצעדות המוות הלכנו ארבעה ימים וארבעה לילות ללא הפסק, בלי אוכל או מים. בשלב מסוים הייתי כה מותש, שהם שילבו ידיים וסחבו אותי. או כשהורו לנו לשכב על השלג ונרדמתי מייד, וכשהודיעו לקום לא התעוררתי. החברים שלי הרימו אותי וסחבו אותי". רק 25 מחבריו שרדו את הזוועות.

בסופה של הצעדה הזו הועלו השורדים על קרונות בקר, ללא שירותים, אוכל או מים. כך הם נסעו שבוע, כשארנולד מגרד קרח מדפנות הקרונות כדי לשתות. בעלות הברית הפציצו בטעות את הרכבת ויהודים רבים נהרגו. הרכבת עצרה במטהאוזן, וארנולד הופרד מחבריו, שלנו באוהל סמוך.

"רציתי להיות איתם. יצאתי מהאוהל, ואז ראיתי קצין אס.אס. ברחתי ממנו בחזרה לאוהל, והוא ניסה לירות בי והחמיץ. יהודים מהאוהל החביאו אותי תחת שמיכה והוא לא מצא אותי. באותו הלילה בעלות הברית הפציצו את האוהל הסמוך, שאליו ניסיתי לברוח, ורבים נהרגו.

"כשהמלחמה הסתיימה, יצאתי מהיער ולא ידעתי לאן ללכת. הבנתי שאם הצבא האמריקני נוסע ימינה, זה אומר שהם עדיין נלחמים בגרמנים, אז הלכתי לכיוון השני. ביקשתי מהם אוכל, והם זרקו לי שוקולד, אז נהייתי חולה מאוד. היינו קבוצה קטנה של חברים ששרדו. בעלי חווה אוסטרית קטנה נתנו לנו אוכל ומקום לישון. למחרת פגשנו חיילים אמריקנים, ששמו אותנו בצריפים של החיילים הגרמנים שברחו".

בהמשך הוא חבר לבריגדה היהודית. "קשה לתאר איך הרגשתי כשראיתי חייל יהודי עם מגן דוד ורובה. הם רקדו איתנו הורה מסביב למדורה, שמרו עלינו כאילו היינו הילדים שלהם. הם שמו אותנו בבית יתומים בדרום איטליה, ויום אחד הגיעה לשם עיתונאית מתל אביב שראיינה אותי. דרך הכתבה הזאת אמא שלי מצאה אותי והגיעה אלי. כשראיתי אותה רצנו זה אל זה. היא שוחררה יחד עם אחותי. בינתיים אחותי התאהבה בחייל מהבריגדה, והם עלו ארצה אחרי ששוחרר".

לאחר נישואי אמו בשנית עברה המשפחה לארה"ב, לאותה כתובת שלחש לו אביו. "לא רציתי ללכת. רציתי להיות עם החברים שלי ששרדו איתי, ולעלות לארץ. תמיד הייתי ציוני, ובילדות למדנו עברית. אבל לא שאלו אותי".

הוא גדל, למד רפואת שיניים ונישא לגרמנייה שהתגיירה בשבילו. נולדו להם שני ילדים, ולאחר שאשתו נספתה בתאונת דרכים הוא עלה ארצה.

"בכל יום עולות בי תמונות: אני רואה את אבא שלי עומד מולי ונותן לי את הכתובת באמריקה. אני רואה את מנגלה שולח את החברים שלי למוות. אבל אני לא שוקע בזה, כי אני עובר לחשוב על הילדים שלי, על החיים שלי, על המזל שיש לי ועל העובדה שהיום אני בירושלים. במבט לאחור, כשאני מסתכל על כל צירופי המקרים שבזכותם שרדתי, אני מאמין שהקדוש ברוך הוא עזר לי. למה לי ולא לחבריי המדהימים? אין לי תשובה לזה. במחנות עצמם לא חשבתי למה אני שורד ואיפה אלוהים. רק רציתי לשרוד עוד יום".

ומדוע הוא נוסע להוביל את מצעד החיים ולדרוך שוב לראשונה על אותה אדמה ארורה? "בבירקנאו, לראשונה מאז השחרור אוכל להגיד קדיש על כל החברים שראיתי עולים בעשן. אני לא צריך רשימה עם השמות שלהם, אני זוכר אותם בכל יום. הילדים שלי באים איתי. חשוב לי שהם יראו את המקום הנורא ההוא".

"מקווה לחזור שלם בנפשי"

"בכל פעם שאני מספר את הסיפור שלי הוא חוזר אלי בלילה, ואז אני לא יכול לישון", מסביר יוסף פרקש. הוא בן 97, נולד בהונגריה למשפחה קשת יום, התשיעי מבין 13 אחים. ב־1944, כשהיה בן 16, נכבשה המדינה על ידי הגרמנים, והוא הבין שעליו לעשות מעשה.

יוסף פרקש: "לא סיפרתי לילדים את הסיפורים הקשים. רציתי לשמור עליהם. לא עסקתי בקושי, ברוע, רק הבטתי קדימה וניסיתי לראות את הטוב. לפחות שהם יהיו שלמים ובריאים. רציתי שגם הם יחשבו שיהיה יותר טוב"

"שמעתי על ליל הבדולח, שמעתי את החדשות, גם מפי פליטים שהגיעו אלינו וסיפרו את הזוועות שעברו". קצת לפני פסח חויבו הנערים היהודים לבנות את גדרות הגטו, ובפסח הכניסו את המשפחות פנימה. בראש חודש סיוון העלו את כולם לרכבות לאושוויץ, ומשם התחיל המסע של יוסף.

אחרי אושוויץ הוא היה במחנה פינפטייכן, שם עבד בניקוי פחי צבע רעילים. משם הועבר למחנה הראשי, גרוס־רוזן, שם היה צריך לשאת שק מלט במשקל 50 ק"ג לקומה השנייה של מבנה בהקמה. כשהיה לחץ בעבודה היו שמים על גבו שני שקים - 100 ק"ג, פי שלושה יותר ממשקל גופו באותם ימים. פעם נפל אחד השקים מגבו של יוסף, והשומר הפיל אותו מהקומה השנייה. בעקבות נפילה זו נשבר אפו.

"יום אחד ראיתי במזבלה שק מלט ריק. הכנתי ממנו גופייה, שיהיה לי יותר חם. בערב חזרתי למחנה והשומרים ראו שאני שמן מדי. במחנה היה בית משפט שרצה לשלוח אותי לתלייה, אבל הסנגור שלי אמר שאני עדיין לא בן 18, אז המירו את העונש ב־25 מלקות. קרוב לוודאי שלא הייתי עומד בהן ומת. אבל אז קרה נס: רגע לפני שהתחילו להרביץ לי - החלה אזעקה. חיל האוויר הבריטי הגיע והפציץ מסביב למחנה. כולם התפזרו".

באוקטובר-נובמבר 1944 הוצאו היהודים לצעדת המוות. "בצעדה הזאת, מי שלא היה יכול להמשיך - נפל. השומרים ירו לו בראש, והוא נשאר שם. עברתי הכל, ראיתי את היריות והמשכנו ללכת, כמו עדר, בלי שאלות. בלי מחשבות. קשה להסביר. הלכנו".

בשלב כלשהו העלו אותם לרכבת בקר, 200 איש בקרון פתוח. לא היה אפשר לשבת. היה שם שומר שגידר את עצמו, ומדי פעם הוא היה יורה צרור. מאחד מנתזי הקליעים האלה נפצע יוסף ברגלו. מובן שהוא לא סיפר על הפציעה שלו, כי הוא ידע שיחסלו אותו בגללה.

בפברואר 1945 הועבר יוסף לבוכנוואלד, שם שהה עד 11 באפריל - יום השחרור. "בבוכנוואלד היו יותר מ־25 אלף איש. כשהגיע הצבא האמריקני בהפתעה, השומרים הגרמנים עדיין היו בעמדות, וכך הם תפסו את המחנה. הרב של הצבא האמריקני אסף את היהודים שהיו במחנה. אני לא יצאתי מהמיטה ארבעה ימים בגלל פצע הירי. לא אכלתי כלום שמונה ימים, רק שתיתי. כשהגיעו הרופאים הצבאיים הם לקחו אותי על הידיים, כמו ילד. שקלתי פחות מ־28 ק"ג".

יחד עם יהודים נוספים, יוסף פונה לשווייץ ברכבת הילדים של הרב שכטר, ושם אושפז במשך כחצי שנה. שם הוא גם חבר לעליית הנוער והכיר את שושנה, שורדת שואה גם היא. הם התאהבו ונישאו ביפו בכ"ט בנובמבר 1949. נולדו להם שלושה ילדים, והם אימצו עוד שלושה אחים ביולוגיים שאמם נפטרה בלידה. כשנשאל מה החזיק אותו בחיים כל הזמן הזה, יוסף משיב שזו האמונה בחיים, האופטימיות. "תמיד האמנתי שמחר יהיה יותר טוב".

בנו של יוסף, שרגא, מספר שעד 2001 לא דיברו בבית על השואה. "לא סיפרתי לילדים את הסיפורים הקשים", מסביר יוסף, "רציתי לשמור עליהם. לא עסקתי בקושי, ברוע, רק הבטתי קדימה וניסיתי לראות את הטוב. לפחות שהם יהיו שלמים ובריאים. רציתי שגם הם יחשבו שמחר יהיה יותר טוב".

תלאותיו של האב התגלו לבנו במקרה. "ב־2001 אבא ישב אצלי, וראיתי שיש לו שקע ברגל. שאלתי אותו אם הוא קיבל מכה, וזה היה כמו תיבת פנדורה שנפתחה. הוא סיפר הכל. אמרתי לו שאנחנו חייבים לנסוע לסגור מעגל: אושוויץ, בירקנאו, רכבת להונגריה, לעיר הילדות שלו. קבענו נסיעה, ופתאום היה לו אולקוס קשה. ברור שהיה לו קשה מנטלית, אבל בסוף זה הצליח ונסענו".

באושוויץ של תחילת שנות האלפיים עוד לא גידרו את המשרפות המופצצות, והיה אפשר להיכנס אליהן. יוסף זחל מתחת להריסות והדליק נר נשמה. באותו מעמד הוא אמר לבנו שהנקמה שלו בנאצים היא שהוא גידל משפחה בארץ. כששבו הביתה, יוסף הראה לילדיו תמונה מיום השחרור, שצילם חייל אמריקני.

דרך נוספת שבה למדו ילדיו של יוסף על קורותיו בשנים האפלות ההן היתה עבודות השורשים של נכדיו. הם ראיינו אותו, והוא סיפר להם גרסה מרוככת ומתאימה לגילם של המאורעות ("בלי דרמה, בלי זוועות"), כפי שעשה גם בבתי הספר שלהם. יוסף שיתף בסיפורו גם במיזם "זיכרון בסלון", בבסיסי צה"ל, ואפילו הגיע להעיד מול פורום מטכ"ל.

השנה הוא קיבל הזמנה להוביל עם שורדים נוספים את מצעד החיים, לרגל 80 שנה לשחרור המחנות. ילוו אותו בנו ו־14 מנכדיו ומניניו. אף על פי כן, המחשבה על החזרה למחנות מקשה עליו, ומעוררת זיכרונות שטורפים את חלומותיו. כמו כן, הוא תמיד התנגד למסעות הנוער לפולין. "לא צריכים לשלוח ילדים לשם. הכסף שאנחנו משקיעים במסעות האלה הולך לפולנים, ולא מגיע להם. הם היו יותר גרועים מהגרמנים".

אם כך, אז למה לנסוע? "הילדים, הנכדים והנינים - כולם רוצים שאני אבוא. אמרתי לבן שלי שאני לא יודע אם אני יכול לעבור את כל זה שוב, כי אפילו כשהלכתי לספר על החיים שלי בבתי ספר - במשך כמה ימים לא ישנתי. אבל הילדים שלי שכנעו אותי שאני ראש השבט, וזה נתן לי ביטחון.

"פיזית יהיה בסדר. נפשית - אני צריך לשמור על האחדות של המשפחה. כי כשהם כולם מחבקים אותי, אז כולנו יחד. הם לוקחים אותי לשם באהבה, אני לא הולך לבד. נראה איך זה יעבוד. אני מקווה שבתמיכה של הילדים אחזור שלם בנפשי".

"השחרור היה ניצחון ריק"

נתן לייפציגר, נייט, מבקש שאמתין רגע, הוא הולך להביא כובע. "בלעדיו אני סתם איש זקן", הוא צוחק בשיחת הווידאו מביתו שבקנדה. מדובר בקסקט עור פולני שנייט חובש כבר 25 שנה, בכל פעם שהוא הולך למצעד החיים. זה סימן ההיכר שלו.

ברגע שהוא חובש את הכובע - אי אפשר לעצור את שטף הדיבור שלו. הוא מתנסח ברהיטות, בשפה גבוהה, מתוך ראייה מפוקחת ורגישה.

נתן לייפציגר: "כשהגענו לדכאו כמעט התייאשתי, ואבי כעס מאוד שאני מעלה בדעתי לוותר. מכניזם ההישרדות היה תקווה. ברגע שאיבדת אותה גורלך נחרץ. אבל שם, רגע לפני השחרור, כמעט איבדתי תקווה, כי הגוף היה גמור"

"7 באוקטובר שינה הכל מבחינת השורדים, כי הבלתי אפשרי, הבלתי צפוי והבלתי מתקבל על הדעת - קרה שוב. זה היה במקום אחר ובנסיבות אחרות, אבל הרוע הזה חזר. אותי זה הוציא משיווי משקל. כמעט שקעתי בייאוש, ולקח לי זמן לצאת מהמצב הזה. הצלחתי לעשות את זה, כי הבנתי שהיום אנחנו לא חסרי אונים כמו שהיינו ב־1939. היום אנחנו חלק ממדינה מדהימה שמייצגת אותנו, שזוהי המולדת של כל היהודים בכל העולם. אם אי־פעם חשבנו שאנחנו, יהודי הגולה, יכולים להתנתק מישראל - 7 באוקטובר הבהיר לנו את ההפך".

"באותו הזמן הבנתי דבר נוסף: שהאויבים שלנו היום לא פועלים מתוך אנטישמיות, אלא הם מבקשים להשמיד את התרבות המערבית כולה, ולא רק את העם היהודי. התקפת ישראל היא רק הצעד הראשון במאבק הזה".

נייט, בן 97, נמרץ ורהוט. כשהיה בן 11 הנאצים פלשו לפולין וכבשו אותה. העולם שלו התהפך כשהוא גורש עם הוריו ואחותו בת ה־14 לגטו סוסנוביץ. אביו נשלח למחנה עבודה, ונייט הלך לקורס חשמלאים. בשלוש השנים לאחר מכן הוא עבד כשוליית חשמלאי במפעל, וב־1943 שב אביו לגטו וכל המשפחה גורשה לאושוויץ. במחנה הופרדו הנשים והגברים. בצירוף מקרים שקשה להסביר, אביו הכיר את אחד מהקצינים הנאצים וביקש ממנו שיוציא את בנו מהשורה של הנידונים למוות - וכך היה.

"מה הסיכוי שזה יקרה?! אבל זה קרה, והצטרפתי לאבי במחנה הריכוז. בן רגע הפכתי לאסיר - בלי שם, רק מספר - אבל חי".

תוחלת החיים במחנה היתה ארבעה חודשים. אביו התערב שוב, והם הועברו לעבודה במפעל ליד ברסלב. בינואר 1945, כשהנאצים הבינו שזמנם קצוב, הם הוציאו את כל מי שהצליחו לשרוד במחנות לצעדות המוות, ללא אוכל ומים במשך ימים רבים. נייט ואביו צעדו בלא פחות מחמש צעדות כאלה. אלפים מתו בדרך.

"כשהגענו לדכאו באחת הצעדות כמעט התייאשתי, ואבי כעס שאני מעלה בדעתי לוותר. מכניזם ההישרדות בשנתיים האלה היה התקווה. ברגע שאיבדת אותה - גורלך נחרץ. אבל בדכאו, רגע לפני השחרור כמעט איבדתי תקווה, כי הגוף שלי היה גמור. אבי אמר שאין לי זכות לאבד תקווה - והקשבתי לו".

באורח נס, מסיבה שלא ברורה לנייט עד היום, מפקד המחנה אפשר להם להישאר במחנה במקום להצטרף לצעדת מוות נוספת, ושם הם שהו עד שהגיע הצבא האמריקני ושחרר אותם. "הרגשתי שהשחרור שלנו היה ניצחון ריק. היינו בחיים, אבל הבנו שאולי אנחנו היחידים ששרדו מכל המשפחה. לא היו לנו בית ומדינה. אושפזתי במשך שלושה חודשים, כי חליתי בטיפוס שכמעט הרג אותי. לאט־לאט התחלנו את המסע בחזרה לחיים.

"אבי היה אחד משמונה אחים. היה לו אח אחד בקנדה, והשאר נטבחו בשואה. היו לי 14 בני דודים - רק ארבעה שרדו. היה לי מזל רב להגיע לקנדה ב־1948. שם למדתי בבית ספר, ואחרי שנתיים הלכתי ללמוד הנדסה באוניברסיטה. נישאתי ונולדו לי שלושה ילדים, 19 נכדים ו־12 נינים, תודה לאל".

השנה יצעד נייט במצעד החיים בפעם ה־21. "זה חלק מהחיים שלי ומהמורשת שלי כשורד שואה. אני מרגיש שזאת הדרך הטובה ביותר להעביר לצעירים את השיעור הזה, שבסופו הם יבינו לעומק מהי המשמעות של להיות יהודי, על ההפסדים והניצחונות שלנו. ככל שהשנים עוברות זה נעשה קשה יותר ויותר, גם מנטלית וגם פיזית. לוקח לי יותר זמן להתאושש מהנסיעה, אבל אני יודע שזה הכרחי כדי ללמד את הדור הצעיר.

"למרות כל מה שעברתי - אני לא יכול לשנוא, אפילו לא את הנאצים. כי השנאה עיוורת, והיא מונעת מאיתנו לעשות את הדבר הנכון. היינו צריכים להביא אותם למשפט ולהשיג צדק. כל כך הרבה מהם התחמקו. אם אנחנו שונאים, אנחנו מוותרים על חלק מהאנושיות שלנו. זה מה שאני אומר במצעד החיים. שואלים אותי אם אני שונא את צאצאי הנאצים, ואני אומר שלא. החטאים של ההורים לא עוברים לילדיהם.

"העיסוק באנטישמיות בכלל, ומצעד החיים בפרט, נראים אחרת מאז 7 באוקטובר. זה יותר דחוף, יותר חשוב. גם המסר שאני מעביר לקבוצות השתנה. אם בעבר הוא היה 'תהיו יהודים גאים', היום אני מוסיף 'תהיו ציונים גאים'. הציונות מחברת אותנו, את יהודי הגולה וישראל, דתיים וחילונים, במטרה משותפת אחת. אמרנו 'לעולם לא עוד', וזה נשמע כמו סיסמה חלולה - אבל זה מחזק אותנו. זאת הדרך היחידה להתגבר על הקשיים".