קשה לספור את הפעמים שבהן שמחה צוהר פנסטר (84) היה נתון בסכנת חיים - ברצף מקרים שבהם הוא ומשפחתו הגרעינית כמעט נתפסו והוצאו להורג על ידי הנאצים ועוזריהם. אלא שהדבר הנורא מכל קרה לו דווקא בישראל. נכדו, סרן עומר מקסים נאוטרה ז"ל, חייל בודד שעלה מניו יורק, נלחם ב־7 באוקטובר ונהרג. גופתו, שנחטפה לעזה, עדיין מוחזקת שם. ברצועה נמצאים עדיין 59 חטופים, חיים ומתים, בשבי חמאס.
יום השואה 2025: מתי הצפירה והאירועים המרכזיים – כל הפרטים
"אני מרגיש צער גדול", אומר שמחה ל"ישראל היום". תמר אשתו מוסיפה: "עומר היה בחור מאוד מוכשר, עצמאי. הוא הגיע לארץ ללמוד במכינה וכעבור שנה התגייס כחייל בודד. הצענו לו לגור אצלנו, אבל הוא בחר לשכור דירה בגבעתיים. קיווינו שזה לא הסוף שלו. הידיעה על מותו היתה הרסנית".
הגרמנים באים
את הסיפור הבלתי ייאמן של משפחתו יספר שמחה ביום השואה במסגרת "זיכרון בסלון". סיפור של שואה ותקומה, שאחריה בא גם עצב גדול לצד היאחזות במשפחה לתפארת שאותה יצרו הוא ותמר.
הסבתא תמר: "עומר היה בחור מאוד מוכשר, עצמאי. קיווינו שזה לא הסוף שלו. הידיעה על מותו היתה הרסנית"
שמחה נולד ב־1941 בסלובקיה אל תוך מלחמת העולם השנייה (1939). בעיירה קז'מארוק חיו אביו לדיסלב (משה יהודה), אימו טאובה (יונה) ואחותו חנה שהיתה גדולה ממנו בשלוש שנים. יחד איתם חייתה משפחתו העניפה של אביו. "בשנה שבה נולדתי החל גירוש המוני של יהודים לפולין, שנכבשה על ידי גרמניה. כ־60 אלף יהודים גורשו אל מחנות הריכוז, ובהם היו גם הסבא והסבתא שלי, שמה היה אסתר. הבת שלי, אמא של עומר החטוף בעזה, נקראת על שמה - אורנה־אסתר", הוא אומר כשקולו נסדק מהתרגשות.
"למשפחה של אבא שלי היה עסק לבגדים ואבא שלי היה המנהל. כשהחלה רדיפת היהודים מונה לעסק ממונה סלובקי (ממוצא גרמני) שגזר ממנו רווחים ונתן לנו 'תעודת חסות', שבזכותה לא פגעו בנו וביתר המשפחה".
אלא שזה לא נמשך זמן רב וגם בני המשפחה הפכו למטרה. "לאבא שלי היה אח צעיר בשם מנחם (מנדו) פנסטר, שנחטף בדרך מבית הכנסת הביתה, בליל הסדר (1942). הוא נלקח לאושוויץ ומישהו שפגש בו שם סיפר שהוציאו אותו להורג בטענה שגנב לחם. מי שלא גנב לא היה יכול לשרוד, ומי שגנב לא שרד כי הרגו אותו. במאי 42' גירשו גם את הסבים והדודים שלי למחנה ההשמדה, ומאז אבא שלי לא ראה אותם יותר. ההורים שלו, אחים שלו, אחיינים שלו - כולם נלקחו ונרצחו".
עם קצת עזרה מחברים
שמחה, הוריו ואחותו נאלצו לרדת למחתרת. בשנת 1943 אביו הגה תוכנית: "אבא קנה לנו פספורטים עם זהות הונגרית. התוכנית היתה שיעבירו את אמא, אותי ואת אחותי להונגריה. אחרי שנגיע למקום מבטחים אבא שלי יצטרף. אבל כשהגענו לגבול ההונגרי הסגירו אותנו לשומרים והעבירו אותנו למחנה הסגר בז'ילינה, שם ריכזו יהודים לפני המעבר לאושוויץ. כשהיינו במחנה אבא שלי קיבל את המידע. הוא מילא את המכנסיים שלו מהחגורה ועד קצה המכנסיים בשטרות כסף וקנה את הזכות להיפגש עם מנהל המחנה. המכנסיים התרוקנו מהשטרות, אבל בשעה 8 הוא קיבל אותנו בשער והסתיר אותנו מהשומרים. באופן לא ייאמן הוא הצליח להחזיר אותנו לקז'מארוק. שם עברנו בין דירות, חמקנו מהגרמנים ומהסלובקים".
רדיפת היהודים התחדשה באוגוסט 1944, אז גרמניה פלשה לסלובקיה, בעקבות המרד הסלובקי שנכשל (המורדים ביקשו לסלק את השלטון שהיה נתון למרות הנאצים). באותה תקופה יהודים נוספים גורשו, ומאות אלפים נרצחו בידי חטיבות חירום של משמר הלינקה (מיליציה שהיתה הזרוע הצבאית של מפלגת העם הסלובקית הימנית־קיצונית).
סיפור ההצלה הנוסף של בני המשפחה קשור ליהודי בשם אדוארד אליהו לאופר: "במשך שנים אדוארד, שכונה אדו, הסתובב בזהות בדויה של גוי והתחבר עם השטניים ביותר. היה לו עסק של איסוף גרוטאות. הוא אסף ומכר דברים ועסק גם בהובלות בעזרת מסמכים מזויפים. הוא היה יכול להסתובב חופשי. רק מתי־מעט ידעו את הסוד שלו - שהוא היה יהודי. אדו קנה כדורי שינה, הם נתנו לי ולאחותי, הרדימו אותנו והעמיסו על עגלה עם סוסים שעשתה את דרכה לז'דיאר במרחק של קילומטרים רבים. שם הושארנו אצל גויים שקיבלו כסף. בזמן הזה ההורים שלנו עשו את דרכם ביערות, ברגל, כדי להגיע אלינו. בלילה הם הלכו וביום נחו והסתתרו עד שהגיעו אלינו. אז עברנו להסתתר בכפר פולני, שם במשך חצי שנה גרנו וישנו בחדרון קטן מאחורי קיר מוסתר. כשהסתיימה המלחמה החל המסע שלנו הביתה לקז'מארוק, חזרנו לבית שבו גדלתי, עד שבשנת 1949, כשהייתי בן 8, עלינו לישראל".
"הזיכרון שייך גם להווה"
בארץ, בתנועת הנוער בני עקיבא, הכיר שמחה את תמר, אישה מיוחדת שאיתה הקים משפחה ויחד הולידו חמישה ילדים, ולהם נכדים ונינים. כשאורנה, אמו של נכדם עומר, נולדה הם היו בשליחות כמורים בשיקגו. עומר, בנם של אורנה ורונן, שנולד וגדל בלונג איילנד (ניו יורק) קיבל חינוך ציוני ועלה ארצה כדי להתגייס לצה"ל. לאחר מכינה קדם־צבאית הוא התגייס לשריון ואף עבר קורס קצינים.
שמחה: "הרדימו אותנו והעמיסו על עגלה עם סוסים שעשתה את דרכה לז'דיאר במרחק של קילומטרים רבים. שם הושארנו אצל גויים שקיבלו כסף"
ב־7 באוקטובר נחטף עם צוות הטנק שעליו פיקד סמוך לניר עוז. באותו הזמן היו סבו וסבתו שמחה ותמר בביקור אצל הוריו בארה"ב. "הגיעו אנשים מהקונסוליה לספר להם", נזכר שמחה בכאב. במשך 13 חודשים היתה המשפחה שרויה באי־ודאות לגבי מצבו, ובדצמבר 2024 הותר לפרסום כי עומר ז"ל נפל בקרב וגופתו עדיין מוחזקת בעזה. מאז דואגים בני המשפחה להנציח אותו ונלחמים להשבתו. כאמור, ביום השואה שמחה יספר את סיפורו.
מורן ציפר, מנכ"לית שותפה במיזם "זיכרון בסלון": "הסלון של שמחה צוהר הוא ביטוי עוצמתי לכך שהזיכרון לא שייך רק לעבר, אלא גם להווה שלנו. כששורד שואה מספר את סיפורו ומבקש לזכור גם את נכדו החלל החטוף עומר נאוטרה, נוצר חיבור כואב אך בעל משמעות עצומה בין דורות של כאב ותקווה. שמחה, ושורדי השואה כולם, הם ההוכחה שנוכל לקום גם מהמקומות הקשים ביותר – והם מזכירים לנו את החובה המוסרית שלנו: לא לעמוד מנגד, ולעשות הכל כדי להחזיר את כולם הביתה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו