מספר על הזרוע ואמונה בלב: "אני מכיר את הכאב ואת הסבל, אבל אני לא מאבד את התקווה"

"B14665", צועק אביגדור נוימן ספרה אחר ספרה. תעודת זהות אכזרית שהוטבעה בגוף במוט לוהט, בלי הרדמה, עדות אילמת לתקופה שנשבענו שלעולם לא תחזור. הראש מתקשה להבין עד איזה גיל, או עד איזה שלב בחיים, אדם יודע לדקלם את המספר שעל ידו. המספר של אושוויץ.

אבל נוימן בן ה־93 צועק את המספרים גם בגרמנית. "אם לא הייתי זוכר את המספר הזה, לא היית שואלת אותי כלום עכשיו. לא גנבתי אותו, ולא עשיתי שום דבר כדי לקבל אותו. יש אנשים שמנסים להוריד את הקעקוע, אבל הצלקת תמיד נשארת. אז אמרתי לעצמי - שכבר יישאר המספר".

נוימן שייך לזן נדיר של יהודים ששרדו את מחנות ההשמדה אושוויץ־בירקנאו ועדיין נותנים את עדותם על זוועות השואה. "אני רואה בעדות שלי שליחות קדושה. להנחיל לדורות הבאים את מה שקרה, לזכור ולא לשכוח. לא אני המצאתי את האימרה שעם שלא זוכר את העבר נכשל בשמירת ההווה ובשמירת העתיד".

הוא נולד בקיץ 1931 בעיירה סייליש, שפעם היתה בשטח צ'כוסלובקיה, היום באוקראינה. הילד הרביעי במשפחה של שבעה ילדים מחסידות סאטמר. אביגדור ואחותו הגדולה הם היחידים מהמשפחה שהגיעו לכאן אחרי המלחמה.

את הכל הוא זוכר: את הטלאי הצהוב, את הרעב, את קרונות הרכבת הצפופים בדרך לאושוויץ. ועכשיו אושוויץ חוזר אליו במראות. "הייתי בן 12 וחצי, אבל יחסית מפותח לגילי, אז אחד האסירים היהודים שלח אותי לטור של הגברים עם אבי ואחי. הוא הציל אותי.

"אני רואה בעדות שלי שליחות קדושה. להנחיל לדורות הבאים את מה שקרה, לזכור ולא לשכוח. לא אני המצאתי את האימרה שעם שלא זוכר את העבר נכשל בשמירת ההווה ובשמירת העתיד"

"ביום שהגענו לשם היינו אבודים. עמדנו במשך שעות בקור, עירומים, עד שהתחילו לחלק בגדים עם פסים ונעלי עץ. בלי גרביים, בלי תחתונים, רק עם כובע. וקר. כאן, בקור של ינואר, אני לובש חולצה ארוכה וסוודר. שם הסתדרתי עם גופייה דקה. ישנו בדרגשים. בבוקר היינו יוצאים למסדר, כשבחוץ גשם, בוץ ורוח. מולנו ראינו ארבע ארובות שמהן יוצא ענן עשן שחור. ואסירים אחרים, ותיקים, אמרו לנו 'אתה רואה את הלהבות? זו אמא שלך. אלה האחים והאחיות שלך'. פה התחלנו להבין לאן הגענו, ולאן הם הגיעו".

לחיות או למות

אביגדור הצעיר סיפר לנאצים שהוא בן 16 ועובד כטכנאי. "איזה טכנאי?", הוא מחייך, "תשאלי כל אחד פה - אני לא יודע לתקן כלום". אבל אז, התושייה שלו הצילה את חייו.

"ימינה לחיים, שמאלה למוות", הוא מדקלם שוב ושוב, ומתאר את העמידה השחצנית של ד"ר יוזף מנגלה, ד"ר מוות, שקבע מי יחיה ומי יישלח להמתה בתאי הגזים. אביגדור נשלח ימינה עם אביו ואחיו, אבל נאלץ להיפרד מהם אחרי ימים ספורים כשנשלחו למחנות אחרים. הוא לא ראה אותם יותר.

במשך תקופה ארוכה אביגדור חי על פת לחם וחתיכת גבינה, שגם אותם לא תמיד קיבל. ספג מכות ועוד מכות, עד שכבר לא היה לו אכפת. את אחותו סימה רחל, הגדולה ממנו בשלוש שנים, הוא ראה במקרה במחנה D הסמוך, והשניים חיזקו זה את זה.

"אחותי אומרת שהיא היתה מזועזעת כשיום אחד אמרתי לה שהיום אני בן 13, ויש לי בר־מצווה. זה טלטל אותה. באותה שנה, הרב סיני אדלר, יהודי צדיק גדול שלימים היה הרב הראשי של אשדוד, הצליח להבריח זוג תפילין וזיכה אותי להניח תפילין בבר־המצווה. זו היתה ממש סכנת חיים, אבל הוא עשה את זה בשבילי. יום אחד אחותי הועברה למחנה אחר, והייתי בטוח שרצחו אותה. רק בסוף המלחמה, כשחזרתי הביתה, פתאום ראיתי אותה בבית. הרגשתי שאני חוזה בתחיית המתים".

סוד האמונה

כשאני שואלת אם הסיפורים שלו עולים בזיכרונו או שהוא השלים פיסות מידע מאחרים, הוא מזדקף.

"כשאני מדבר, אני רואה את התמונה מול העיניים. גם כשאני מדבר על הכבשנים באושוויץ, אני רואה את המשפחה יוצאת שם באש. זה לא מספרי ההיסטוריה".

ואביגדור כותב את ההיסטוריה. בשבועות הראשונים באושוויץ, הוא מספר בשקט, כל אחד מהאסירים היה נאחז בזיכרון - מספר על מרק טעים שהאימהות היו עושות, על החלות שהכינו בבית. אבל ככל שהזמן חלף, גם הזיכרונות נעלמו. ומה שבכל זאת החזיק את אביגדור היה האמונה.

"כל הזמן האמנתי שהשם יעזור, ונלחמתי כדי להישאר בחיים. זה עזר לי להעביר את הסבל יותר בקלות".

פעמיים הוא נשלח אל תאי הגזים, ופעמיים ניצל באורח נס. הוא שרד גם את צעדות המוות ב־18 ינואר 1945, כשהחל פינוי אושוויץ והאסירים הועברו למחנות אחרים, ועד היום שבו הגיעו צבא ארה"ב והצבא האדום ששחררו את המחנות.

"הייתי ילד בן 14 שחייל אמריקני נתן לו שוקולד, ולא ידעתי בשביל מה נשארתי בחיים", אביגדור לוקח נשימה עמוקה. "כשאתה בתוך התנאים המחפירים, אתה חושב על לשרוד. וכשפתאום משחררים אותך מהאיום, העצב מתחיל להתיישב עליך. אתה מבין שאתה צריך לחזור לחיים, אבל אתה לא יודע בשביל מי. עכשיו אני יודע טוב מאוד איך לחיות".

אביגדור מצא את דרכו בחזרה לסייליש, שם פגש את אחותו. "גם כשכבר הייתי סבא־רבא היא קראה לי האח הקטן שלה. היא היתה אמא ואבא ואחות - הכל", הוא מחייך.

רגע לאחר מכן הוא מזדקף, מניח את ידו על החזה בגאווה. "בגיל 17 וחצי התגייסתי לצבא, לבשתי את המדים, וזו היתה תחושת גאווה עצומה. צריך להבין את זה: פעם הייתי רואה חייל והייתי מתכווץ - עכשיו אני חייל במדינה שלי. וואו. ואני גאה שהייתי חלק מבניית המדינה הזו".

"מותר גם לשמוח"

אביגדור נטע בישראל שורשים עמוקים. הוא שירת בצבא, ולאחר מכן היה חבר אגד וגם לחם במלחמות ישראל. הוא נישא לרבקה, ילידת הארץ. במשך 63 שנות נישואיהם נולדו להם שני ילדים, שמעון (71) ובילה (68), שבעה נכדים ויותר מ־40 נינים. לפני כמה חודשים אפילו נולד לו חימש, הבן של הנין. רבקה אשתו נפטרה בגיל 92, לפני כחמש שנים. אחותו נפטרה ב־2017, בגיל 89.

"בגיל 17 וחצי התגייסתי לצבא, לבשתי את המדים, וזו היתה תחושת גאווה עצומה. צריך להבין את זה. פעם הייתי רואה חייל ומתכווץ - עכשיו אני חייל במדינה שלי. וואו. אני גאה שהייתי חלק מבניית המדינה הזו"

בשנה וחצי האחרונות אביגדור נפגש עם שורדי נובה, וגם עם פדויי שבי צעירים, כדי להעביר את המסר של בחירה בחיים.

"7 באוקטובר לא היה שואה", הוא מיישר את המפה על השולחן באי־שקט. "השואה היא מה שסיפרתי עד עכשיו. היום יש לנו מדינה וצבא, אנחנו במקום אחר. קרה לנו אסון נורא. רצח, שחיטה - אבל כעבור יום-יומיים הפסיק מעשה השואה ועברנו למלחמה".

"במלחמה יש קורבנות, יש אבל, יש חטופים - וזה נורא. אני מכיר את חוסר הוודאות, את חרפת הרעב, את הכאב על השכול, את הסבל. ואני יכול להעביר את המסר לא לאבד את התקווה. כי הנה - אני הצלחתי לקום".

"קשה להיות באושוויץ. אי אפשר לא להזדעזע. אני גם לא יכול לנסוע ברכבת בגרמניה, לשמוע את הקרונות נעים על המסילה. אבל יש תחושה אחרת כשאתה נכנס לשם עם משלחת ישראלית. פעם הלכתי שם כפוף - היום אני זקוף"

לוח השנה שתלוי על הקיר מלא בסימונים. ימים שבהם אביגדור מוזמן לספר את סיפורו. מרצה בפני ארגונים וחיילים, משתתף באירועי זיכרון בסלון, ואף מבקר באושוויץ. לפני חמש שנים אף נערך לו טקס בר־מצווה במחנה הרצחני.

"קשה להיות באושוויץ. אי אפשר לא להזדעזע. אני גם לא יכול לנסוע ברכבת בגרמניה. לשמוע את הקרונות נעים על המסילה, ציק־צ'יק־צ'יק... זה יותר מדי. אבל יש תחושה אחרת כשאתה נכנס למחנה עם משלחת ישראלית. פעם הלכתי שם כפוף - היום אני זקוף.

"אני יצאתי מאושוויץ, אבל אושוויץ לא יצא ממני", הוא אומר בשקט. "יש לי ימים שבהם אני מתכנס בעצמי. אבל אני מתמודד. מותר לי לשמוח, זה לא פוגם בזיכרון של הקדושים שאיבדנו. סיפרו לי ששורדי שואה נכנסו לחרדה ולדיכאון אחרי 7 באוקטובר. אני לא מאבד את התקווה. עם ישראל חי וחי וחי".