"לא משאירים פצועים מאחור": צו מוסרי וערכי שכבר אינו מובן מאליו

מתן אנגרסט נחטף מהטנק שלו, לאחר שנלחם על הגנת הקיבוצים בעוטף, עידן אלכסנדר התנדב להיות לוחם בגולני ונלחם בקרב בלתי אפשרי עד שנחטף. עמרי מירן נחטף מסלון ביתו, אל מול אשתו ובנותיו שמחכות לו, אלון אהל נחטף ממסיבת הריקודים, רגע לאחר שחזר מהטיול הגדול, איתן מור נחטף כשפינה גופות נרצחים על מנת שלא יחוללו בידי המרצחים.

שנה וחצי מתמודדות  59 משפחות החטופים החיים והמתים, ביחד עם מדינה שלמה טראומה ופצע ששותת בכל רגע, עם כל נשימה. יש כאלו שחושבים שרק הפסקת המלחמה הוא הפתרון, יש מהן שבטוחים שרק לחץ צבאי והכרעת חמאס הוא שישיב את החיים והמתים הביתה – אך בין הקצוות הללו יש דבר אחד משותף שהוא מוחלט – החטופים מעל הכל.

כן – בכל מחיר

"השבת החטופים היא לא המטרה החשובה ביותר, היא חשובה מאוד" – אמר אתמול שר האוצר, בצלאל סמוטריץ'.  על פי ממשלת ישראל – מטרת העל של המלחמה -  השבת כל החטופים לביתם ומיטוט החמאס. האם החל מאתמול יכול להבין כל ישראלי, שנעשה בכל, אבל הכל מצד השר וממשלתו על מנת להשיב את חטופינו הביתה ולקבר ישראל?

החטופים הם המשימה החשובה ביותר למדינת ישראל. מטרה נעלה, צוו מוסרי וערכי. "אבן יסוד" הוא המשפט הטבוע בישראליות של כל אחד ואחת מאיתנו – לעולם לא משאירים מאחור. בכל מחיר? כן – בכל מחיר.

ללא חזרתם מדינת ישראל לא תוכל להתחיל בהתמודדות עם פוסט הטראומה הלאומי.  קלישאת הערבות ההדדית, היא כזו מתוקף היותה חלק בלתי נפרד מהיהדות שלנו, מהישראליות שלנו.

השר סמוטריץ' מתגאה בכך שהוא מציל את החטוף הבא, שהוא בעל החשיבה הלאומית שמתעלה מעל הכאב האישי, אך הוא חוטא ומפנה גב למדינת ישראל – כי אם השר הבכיר של ממשלת ישראל לא רואה בחזרת החטופים את הערך העליון ביותר, הוא לא מבין שהוא מפסיד את המתגייס הבא לצנחנים, גולני או לשריון, שיידע כי אם ייפול בשבי – המדינה לא תעשה הכל, בכל מחיר, כדי להשיבו.

כוחן של מילים

הוא מסרב לקבל שאזרחי הארץ, ערי הגבול, המושבים, הקיבוצים והמצפים בצפון, בדרום ובמזרח, לא יגיעו – כי השר סמוטריץ' וממשלתו לא ישימו את חייהם כערך הנעלה ביותר ויותירו אותם לנפשם.

לוחמי צה"ל בעתיד, אזרחי הארץ שרוצים להתיישב ולחזק את גבולות המדינה בציונות וערכיות – מבינים במילותיו עצמו של סמוטריץ', כי לו יהיה, חס וחלילה, שוב 7 באוקטובר – המשפט לא משאירים פצועים מאחור לא יהיה ציווי מובן מאליו, לא עוד – יעשה הכל כדי להשיבם לגבולות הארץ חיים ומי מהם לקבר ישראל, אלא כל אחד לנפשו.  

למילים, בטח של איש ציבור נבחר, יש חשיבות, משמעות והשפעה. ובניגוד למחשבה שהיא עצמאית, בלתי נשלטת, במילים אפשר, צריך וחובה לשלוט. בצלאל סמוטריץ' יכול לחשוב בכל דרך בה ירצה, אך לא כל דבר צריך לצאת ולהגיד. לחשוב במי אתה פוגע, איך אתה מטלטל במלים את עולמם של אנשים שגם כך חייהם מזה שנה וחצי אינם חיים באמת. מעט רגישות וחמלה למשפחות, פחות יהירות ודורסנות.