ועידת התביעות פרסמה היום (שלישי), את דוח "העדים הנעלמים", המציג את ניתוח הירידה באוכלוסיית ניצולי השואה ותחזית דמוגרפית המבוססים על נתוני עומק שנאספו מאז 1952 על ידי הארגון.
ממצאי הדוח חושפים תחזיות ברורות לזמן המועט שנותר לנו עם שורדי השואה, העדים שחוו את הזוועות הנוראות בהיסטוריה האנושית, ולשמוע מהם את סיפורי ההישרדות הבלתי נתפסים.
דוח "העדים הנעלמים" (Vanishing Witnesses) מספק תחזית דמוגרפית מעמיקה אודות אוכלוסיית ניצולי השואה על בסיס הנתונים שנאספו על ידי ועידת התביעות בעשרות שנים של פעילות למען הניצולים בכל העולם. מאגרי המידע כוללים ניצולים המקבלים תשלומים ישירים או שירותי רווחה במימון הארגון כתוצאה ממשא ומתן מתמשך עם ממשלת גרמניה.
ניתוח תחזיות דמוגרפיות ושיעורי התמותה מספק נתונים עד שנת 2040. מהדו"ח עולה כי כמעט 50 אחוזים מכלל ניצולי השואה ילכו לעולמם בתוך 6 השנים הקרובות, כ-70 אחוזים ילכו לעולמם בתוך 10 שנים ו-90 אחוזים - בתוך 15 שנים.
ממצא בולט נוסף בדוח התחזית הדמוגרפית הוא כי שיעורי התמותה של הניצולים משתנים מאוד בהתאם למקום מגוריהם. לדוגמה, בישראל בה חיים המספר הגדול ביותר של ניצולי שואה ברחבי העולם, נכון לאוקטובר 2024, 110,100 ניצולים התגוררו בישראל ועל פי ההערכות, אוכלוסייה זו תצטמצם ל-62,900 עד 2030, ירידה של 43%.
בארצות הברית חיו 34,600 ניצולי שואה נכון לסתיו 2024, וצפויה ירידה של 39% באותו פרק הזמן, ל-21,100 ניצולים; במדינות ברית המועצות לשעבר חיו 25,500 ניצולים באוקטובר 2024, ואוכלוסיה זו תצטמצם לכ-11,800 בעוד חמש שנים, ירידה של 54% עד תחילת 2030.
בנוסף ל-"דוח העדים הנעלמים", מפרסמת ועידת התביעות את הדוח הדמוגרפי העולמי, סקירה דמוגרפית של מספר ניצולי שואה בעולם שעודכן באפריל 2025. נכון להיום, ישנם למעלה מ-200,000 ניצולים החיים ב-90 מדינות ברחבי העולם, מחציתם בישראל.
אוכלוסיית הניצולים העולמית הנוכחית הינה בין גילאי 78 למעל 100, הגיל החציוני - 87, כאשר ניצולות השואה הן הרוב (61%). כמו כן, על פי ההערכות, כיום חיים בעולם יותר מ-1,400 ניצולי שואה בני למעלה מ-100 שנה.
גדעון טיילור, נשיא ועידת התביעות: "דו"ח זה מצביע בבירור על הדחיפות במאמצי החינוך שלנו. עכשיו זה הזמן לשמוע עדויות ממקור ראשון מפי הניצולים, להזמין אותם לדבר בבתי הספר, במוסדות ובמפגשים אחרים. זה קריטי לא רק לנוער שלנו אלא לבני כל הדורות, לשמוע וללמוד ישירות משורדי השואה שלנו. הדו"ח הזה הוא תזכורת לכך שהזמן אוזל, השורדים שלנו עוזבים אותנו וזה הרגע לשמוע את קולם".
גרג שניידר, סגן נשיא בכיר ומנכ"ל ועידת התביעות: "ידענו שזהו הדור האחרון של הניצולים, וזו ההזדמנות האחרונה שלנו לשמוע את עדויותיהם ממקור ראשון ולבלות בחברתם. זו ההזדמנות האחרונה שלנו לפגוש ניצולה או ניצול שואה. אלו השנים האחרונות שלנו להוקיר אותם, לוודא שהם חיים בכבוד, לסייע להם ולספק את צרכיהם. העבודה שאנו עושים במשא ומתן עם ממשלות אירופה למען הניצולים היא קריטית לקיומם - שום דבר לא יכול להיות חשוב יותר, דחוף יותר, מכיוון שאנו רואים את מעט הזמן שנותר לנו להבטיח את שלומם".
ציונה קניג-יאיר, סגנית נשיא ועידת התביעות בישראל: "עלינו לעשות כל שביכולתנו כדי לתעד כל פיסת מידע וזיכרון יקר מפיהם של השורדים בזמן הקצוב שנותר. סיפוריהם הם נכס היסטורי ומוסרי שאין לו תחליף, ועלינו להבטיח שהלקחים מהזוועות שהם חוו יישארו חקוקים בזיכרון האנושי לעד. זהו צו השעה – לדאוג להם היום, להבטיח כי שארית חייהם של הניצולים תתנהל בכבוד וברווחה, תוך מתן מענה לצרכיהם הגוברים ולשמר את עדותם למען הדורות הבאים".
יהודה כהן, בנם של גרטה אליזה ויעקב כהן מהולנד, נולד ב-18 בינואר 1946 במחנה טרזינשטאט, חודש לפני ששוחררו מהמחנה: "הוריי הובלו יחד עם אחי התינוק לאמרספורט, בזמנו מרכז הרכבות בהולנד. שם הורו להם לעלות על רכבת. אמי חשה שזאת לא הרכבת שאמורה להביא אותם לטראזן, ופשוט משכה את אבי בכל כחה בחזרה ולמזלנו, איש מהנאצים לא הגיב לכך".
"כשאני חולק עם נכדיי את סיפורי השואה, אני רואה בעיניהם את ההבנה והכאב על מה שעבר עמנו. אך כשפוגש צעירים אחרים, אני לעיתים נתקל בידע שטחי, בהכרות עם השואה כמושג רחוק ולא כחוויה אנושית מטלטלת. זה מדאיג אותי מאוד. אנחנו חייבים להעביר את סיפורי הגבורה וההישרדות הללו, את העוצמה האנושית שצמחה מתוך התופת, כל עוד יש את היכולת לשמוע אותם ישירות מהשורדים.
"7 באוקטובר והמלחמה שעדיין מתרחשת, מוכיחים כי אנו עדיין ניצבים בפני שנאה ורדיפות. כשאני רואה את ההגדה של פסח אני מבין כי אין חדש תחת השמש אני עדיין משתאה כיצד אמי הצליחה לשרוד את המלחמה הנוראה ההיא, כשהיא נושאת ברחמה תינוק ומטפלת בפעוט. סיפורי הגבורה הללו הם צוואתנו לדורות הבאים, עדות נצחית לכוח הרוח ולחשיבות הזיכרון".
יהודה מאיר פריש, נולד בינואר 1946 במינכן שבגרמניה: "אבי ואמי היו מאורסים עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ונישאו במהלכה בעיר לודג' שבמערב פולין. במרץ 1939 רוכזו יהודי הישובים הסמוכים לעיירה בלכטוב, כ-6000 יהודים והוקם שם גטו לא מגודר. הצפיפות הייתה גדולה והגרמנים מינו יודנראט שדאג כפי יכולתו לתושבי הגטו.
"בשלב מסוים הציעו ליהודים לעבוד מחוץ לגטו בהם סבי יהודה צימברקנופ אשר שימש כחזן בית הכנסת, וחשמלאי העיירה. אבל הם לא שבו יותר לעיירה ויש האומרים כי הם נשלחו לחלמנו ושם הועלו למשאיות והומתו בחנק באמצעות גזי הפליטה של המשאיות. באוגוסט 1941 החלו הגרמנים להיערך להשמדת יהודי העיירה בלכטוב.
"על פי סיפורה של אמי פראדל נחה, ואחותה חיה, הופרדו אימם פרל צימברקנופ מבנותיה. האחות הצעירה חייה לא רצתה להיפרד מהאם פרל אך האמא התעקשה והשביעה את אחותה הבכורה, אמי, לשמור על האחות הצעירה ומיד לעבור לטור השני, בפעולה זאת ניצלו שתי האחיות ממוות והצטרפו לטור שבו היה אבי חיים פנחס שהיה מאורס לאמי, ואחיו הצעיר ישראל.
"שניהם היו בעלי מקצועי מיומנים (מסגרים) שמיומנותם הצילה אותם ואת שתי האחיות. הטור השני הובל לבית הכנסת המרכזי בעיירה בלכטוב והנאצים הבעירו אותו על יושביו. אני אחד העדים הנעלמים ואני מספר את סיפורי כדי להעביר את התיעודים הללו לדור העתיד".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו