יום הזיכרון לשואה ולגבורה יתקיים ביום רביעי הקרוב, ויתקיים בסימן 80 שנה לסיום המלחמה. במהלך הטקס הממלכתי ביד ושם ידליקו שישה שורדי שואה שש משואות. סיפוריהם של האנשים שעברו את הזוועות כנגד כל הסיכויים.
שורד השואה חיים נוי: "יש רק בית אחד לעם היהודי - ארץ ישראל" (ארכיון) / יד ושם
נושאת דבר השורדים: אווה ארבן
אווה ארבן נולדה ב־1930 בדצ'ין שבצ'כוסלובקיה. ב־1935 עברה המשפחה לפראג. אווה למדה בלט וניגנה בפסנתר. עם הכיבוש הגרמני במארס 1939 הוחרם ביתם, והמשפחה נאלצה לעבור לדירה קטנה.
על אווה נאסר ללכת לבית הספר ולהיכנס לחנויות, והיא חויבה לענוד טלאי צהוב. הורי הילדים היהודים בשכונה התאגדו ופתחו בבתיהם כיתת לימוד עם מורה פרטית.
בדצמבר 1941 גורשה המשפחה לגטו טרזין. תחילה גרו אווה ואמה במגורים משותפים וצפופים, ולאחר מכן בעליית גג עם האב. אווה עבדה בגינת ירק ומדי פעם הבריחה ירקות להוריה. לעיתים ביקרה במגורי הזקנים, שרה להם והשתתפה באופרת הילדים "ברונדיבר".
באוקטובר 1944 נשלח האב לאושוויץ, ואחריו נשלחו אווה ואמה. באושוויץ פגשו חברה, וזו הנחתה אותה לומר שהיא בת 18, כדי שתישלח לעבודה ולא לתאי הגזים. כעבור שלושה שבועות נשלחו במסע מפרך לעבודות כפייה באחד ממחנות גרוס־רוזן. בינואר 1945 נלקחו אווה ואמה לצעדת מוות, שבמהלכה נפטרה האם בזרועותיה של אווה ונקברה בקבר אחים.
באחד הלילות נרדמה אווה בפינת אסם. בבוקר, כשהעירו הגרמנים את האסירים להמשך הצעדה, היא לא התעוררה וכך נותרה מאחור. אווה התשושה המשיכה לבדה לעבר הגבול הצ'כי. חייל גרמני שפגש אותה עמד להורגה, אך חייל אחר אמר לו כי חבל לבזבז כדור ושהיא במילא תמות תוך זמן קצר.
בשארית כוחותיה הגיעה אווה לכפר פוסטצ'קוב ואיבדה את הכרתה. היא התעוררה במיטה נקייה בביתם של לודמילה וקריסטוף יאן, שהסתירו אותה וטיפלו בה בחום ובאהבה עד תום המלחמה.
אווה הגיעה לבית יתומים יהודי בפראג, למדה סיעוד ועבדה כאחות בבית חולים. במסיבה לרגל הקמת מדינת ישראל פגשה את פטר, ניצול טרזין אף הוא והשניים נישאו. ב־1949 עלו לישראל. אווה היא אשת עדות, המספרת את סיפורה בארץ ובעולם. לאווה ולפטר ז"ל שלושה ילדים, תשעה נכדים ו־15 נינים.
אריה רייטר
אריה רייטר, בן 96, נולד בעיירה וסלוי שברומניה ב־1929, הבן הבכור במשפחה דתית חסידית. אריה למד בבית הספר היהודי "עשה טוב" ובתלמוד תורה.
ב־1939 סגר המשטר הרומני האנטישמי את בית הספר שבו למד. משפחתו גורשה מביתה ועברה לגור במחסן עץ. ב־1941 נלקח האב אליעזר למחנה רומני לעבודת כפייה וב־1943 נרצח. אריה ושני אחיו הקטנים עבדו בחנויות לפרנסת המשפחה וסבלו מרעב.
בינואר 1944 נלקח אריה עם עשרות ילדים למחנה עבודה סמוך לעיירה רונק ברומניה, ושם עבד בסלילת דרך ביער ובבניית גשר עץ על פני הנהר, גשר הקיים עד היום. במחנה אריה ישן על דרגש עץ ברפת נטושה וסבל מקור ומרעב.
אריה השלים את לימודיו בבית ספר למסחר ולכלכלה. הוא הצטרף לתנועת הנוער בני עקיבא, שימש ראש סניף וסלוי, אסף כספים לקרן הקיימת לישראל ופעל לעליית הנוער.
אריה עבד במשרד האוצר ובבנק מזרחי, שם התקדם עד לתפקיד סמנכ"ל הבנק. בד בבד השלים תואר ראשון ושני בהיסטוריה של עם ישראל. אריה הקים את מוזיאון סטרומה ובית הכנסת הגדול "סטרומה", שבו הוא משמש כגבאי יותר מ־60 שנה. ב־2002 הוענק לאריה אות יקיר העיר באר שבע, כהוקרה על פועלו הציבורי. לאריה ולרעייתו יהודית חמישה ילדים וכן נכדים ונינים.
יהודה האופטמן - נושא תפילת "אל מלא רחמים"
יהודה האופטמן נולד ב־1938 בטופולצ'אני שבצ'כוסלובקיה (כיום בסלובקיה). לאור שיתוף פעולה של השלטון הפשיסטי הסלובקי עם גרמניה הנאצית מצבם של היהודים החמיר, והמשפחה עברה לבודפשט שבהונגריה ב־1941.
ב־1944 נכנסו הגרמנים להונגריה, ויהודה נאלץ לענוד טלאי צהוב. אמו של יהודה השיגה מסמכי אזרחות שבדית עבור בני המשפחה והם מצאו מקלט בבית מוגן, אך האב נשלח למחנה עבודה. הוא נמלט מהמחנה, הסתתר ביערות ושב לביתו. שבועיים לאחר מכן חיילים גרמנים נאצים שוב לקחו אותו למחנה עבודה.
סבו וסבתו של יהודה הוכנסו לגטו, שם עזרו לאמו לטפל בארבעת ילדיה. בגלל הרעב יהודה יצא מהגטו בניסיון למצוא שאריות מזון בפחים, שאותן הביא לבני המשפחה. בתחילת 1945 שחררו הסובייטים את בודפשט והאב חזר ממחנה העבודה.
לאחר השחרור אובחנה האם כחולת שחפת ואושפזה בבית חולים. תחת המשטר הקומוניסטי החלו לדרוש מהילדים לימודים בשבת, כולל כתיבה. בשלב זה החליט האב שעל המשפחה לעזוב, וב־1949 הוצע לו לעבור לאוסטריה. בגלל מחלת האם הוא החליט לשלוח את יהודה ורחל ושילם למבריחים שיובילו אותם לגבול. הוא נותר עם רעייתו בתקווה להצטרף אליהם בהמשך.
יהודה ואחותו הגיעו לווינה, שם הצטרפו לבני נוער שאיגד נפתלי לאו במטרה לעלות לישראל. הם עברו לאיטליה וב־1950 עלו לישראל. הם נקלטו אצל דודם בצפת ועברו למוסד חינוכי בפתח תקווה. אמם נפטרה בבודפשט. אביהם ושתי אחיותיהם עלו לישראל.
יהודה הגיע לקיבוץ שעלבים במסגרת עליית הנוער, שם עבד במשק חקלאי ולמד. הוא התגייס לגרעין נח"ל והשתתף במלחמות ישראל.
יהודה ואשתו יהודית הגיעו למושב תקומה, שם הגשים יהודה את חלומו החלוצי כחקלאי. הוא שימש בתפקידים ציבוריים בכמה יישובים באזור, השתתף בפיתוחם ותרם לרווחתם.
ב־7 באוקטובר 2023 שהו יהודה ויהודית בביתם במושב תקומה הסמוך לעזה. הם פונו מביתם למשך ארבעה חודשים, שבמהלכם התגעגע יהודה לאדמה שהוא כל כך אוהב. המרחק חידד עבורו את החיבור השורשי לארץ והוא נאחז בתקווה לשוב, להתגבר ולבנות מחדש. ליהודה וליהודית שישה ילדים, 23 נכדים ו־10 נינים.
גד פרטוק
גד פרטוק, בן 94, נולד ב־1931 בנאבל, תוניסיה, למשפחה דתית בת 11 נפשות. אביו יוסף היה סוחר בדים, חבר בוועד הקהילה ונדבן לבית כנסת. רבים מלקוחותיו היו לא־יהודים. המשפחות היהודיות והערביות בעיר נהגו לחגוג את החגים יחד.
בנובמבר 1942 כבשה גרמניה הנאצית את תוניסיה. בערב שישי נשמעה דפיקה בדלת והאב נדרש להגיע לתחנת המשטרה. מכיוון שהשבת כבר נכנסה, האב סירב לנסוע והלך ברגל. הוא נעצר לכמה שעות, ולמחרת עברו בני המשפחה לעיר חמאם ליף, וחיו תחת זהות בדויה.
האֵם אוכאיה חלתה ונפטרה. אביו של גד התחתן בשנית עם מארי, שהיתה כמו אם לילדיו. כשנוכחות הגרמנים בעיר התרחבה האב ברח למסתור, ומארי שלחה את שני אחיו של גד להסתתר ביער. שאר בני המשפחה עברו אל דודם שהתגורר בעיר גאבס והיה פועל מוגן לאור עבודתו בשירות הצי הצרפתי.
המשפחה התאחדה, חזרה לעיר נאבל וחגגה לגד בר־מצווה. לאחר מכן עברו לעיר תוניס, שם היה גד חבר פעיל בתנועת השומר הצעיר. במארס 1948 עלה גד לארץ ישראל בסירת דייגים איטלקית.
הוא נקלט בקיבוץ בית זרע והתגייס לפלמ"ח. לאחר מכן היה חבר בגרעין שהקים את קיבוץ כרמיה, ובסופו של דבר השתקע באשקלון ונישא למונה. גד היה צלם חובב, ולימים הפך את התחביב למקצוע. לגד ולמונה ז"ל ארבעה ילדים ו־13 נכדים.
פליקס סורין
פליקס סורין, בן 93, נולד ב־1932 בעיר מוגילב שבבלורוסיה. אביו נתן היה חייט ופעיל קומוניסטי. עם זאת, בבית דיברו יידיש וציינו את החגים היהודיים. ב־1939 נכנסו הסובייטים למזרח פולין. אב המשפחה נשלח לאושמיאנה לצורכי עבודה, לשם עברה המשפחה.
עם פלישת הגרמנים לברית המועצות בקיץ 1941 נמלטה המשפחה מזרחה. בתוך הכאוס שנוצר הופרד פליקס מהוריו ונותר לבדו בשטח הכיבוש הנאצי, שם יעץ לו אדם זר שלא לחשוף שהוא יהודי ושאביו קומוניסט.
לאחר כמה חודשים חשדו בו שהוא יהודי והוא נשלח למינסק לעמוד בפני ועדה. פליקס התעקש שאינו יהודי וסייעה לו העובדה שהוא לא נימול.
חבר הוועדה וסילי אורלוב חיזק את טענותיו, ומזכירת הוועדה שהכירה אותו לא חשפה את זהותו.
באחד הימים גילה כי אביו בין החיים ומשרת בצבא האדום. זמן קצר לאחר מכן הגיע בהפתעה לבית היתומים יצחק, אחיו הגדול. המשפחה התאחדה במולדובה.
פליקס למד בפוליטכניון של אודסה והיה מרצה וחוקר. ב־1992 עלה ארצה. הוא נפגש עם בני נוער, סטודנטים ואנשי חינוך, מספר את סיפורו במסגרת יד ושם והוא פעיל בארגוני שורדים. לפליקס ולרעייתו אידה ז"ל נולדו שני ילדים, חמישה נכדים וחמישה נינים.
אריה דורסט
אריה דורסט, בן 92, נולד ב־1933 בלבוב אוקראינה (אז פולין). אחיו, מריאן, נולד ב־1939, אז כבשה ברית המועצות את לבוב. ביוני 1941 פלשה גרמניה הנאצית לתחומי בריה"מ וכבשה את לבוב. אביו, פרידריך, גויס כרופא לצבא האדום. בעת האקציות התחבאו אריה ואמו במרתף בביתה של המטפלת לשעבר של אריה, אישה לא יהודייה.
באחת האקציות נרצח מריאן, לצד כל משפחתו. האם סלומיאה השיגה מסמכים מזויפים ותכננה לעבור לוורשה.
לשם כך שכרה פולני שילווה אותה ואת אריה כדי לא לעורר חשד. בוורשה שכרה סלומיאה חדר בדירה של אלמנה צרפתית. היא סיפרה לשואלים שהם פולנים קתולים, ואריה גדל כנוצרי קתולי. בעלת הדירה לקחה אותו בכל יום ראשון לכנסייה ולימדה אותו את עיקרי הנצרות.
לאחר המלחמה איתרו את האב, שהגיע לתל אביב, וב־1945 התאחדו איתו בארץ ישראל הודות לסרטיפיקטים שהשיג עבורם. אריה למד בעתודה רפואית, שירת בצה"ל כרופא בחטיבת גולני וזכה בצל"ש אלוף הפיקוד על ניתוח מאולתר תחת אש.
הוא הקים את יחידת ההשתלות הראשונה בישראל, ניהל את המערך הכירורגי בהדסה ויזם חידושים בכירורגיה, בטיפול בחולים אונקולוגיים ובפצועים. לאריה ולרמונה רעייתו שלושה ילדים ושמונה נכדים.
רחל כ"ץ
רחל כ"ץ לבית לאופמן, בת 88, נולדה ב־1937 באנטוורפן שבבלגיה למשפחת מהגרים, הבת השנייה מארבעה ילדים. ההורים, פייגע־ציפורה ובנימין, היגרו לבלגיה מבוקובינה שברומניה. פייגע היתה תופרת ובנימין היה סוחר וזגג.
במאי 1940 כבשו הגרמנים את בלגיה. ביוני 1942 נעצר בנימין ונשלח למחנה עבודה בצרפת. משם הועבר למחנה המעבר מכלן שבבלגיה וגורש לאושוויץ־בירקנאו, שם נרצח ב-1942.
פייגע נשאה בעול הפרנסה וההישרדות, כשהיא מטפלת בארבעה ילדים קטנים. האם וילדיה עברו בין דירות מסתור.
שכנתם באחת הדירות, מריה לובן, סיפקה להם מסמכים מזויפים וסייעה להם בעריכת קניות בשל חשש לצאת מהדירה. כשסריקות הגרמנים התרחבו, העבירה לובן את רחל ואת אחיה לדירתה ולאחר מכן מצאה לרחל ולשניים מאחיה מסתור במנזר ליד אנטוורפן.
לאחר המלחמה למדה רחל בבית הספר "תחכמוני" ובד בבד עבדה וסייעה בפרנסת המשפחה. ב־1957 עלתה לישראל, נישאה לשמואל והקימה משפחה.
בשנת 2000 הצטרפה רחל לעמותת "יש" - ילדים ויתומים ניצולי שואה וכיום היא יושבת ראש העמותה. כמו כן פעילה בעמותת "עמך" הפועלת לתמיכה בניצולי השואה ובבני הדור השני. לרחל ולשמואל שני ילדים ושלושה נכדים.
מוניקה ברזל
מוניקה ברזל, בת 88, נולדה ב־1937 בברלין. אביה, אויגן, היה רופא, ואמה עדית היתה אחות חדר ניתוח.
אויגן ברח לאנגליה, ועדית נאלצה לעבוד שעות רבות בבית החולים היהודי בברלין כדי לפרנס את המשפחה, על כן מוניקה גדלה לצד סבתה גרטרוד. השלוש גרו בחדר אחד בבניין דירות בברלין. בגלל המחסור, רוב זיכרונותיה של מוניקה נוגעים למזון.
בספטמבר 1942 גורשה גרטרוד בשילוח לגטו טרזין, שם נרצחה. מוניקה נאלצה לעבור לגור עם אמה בבית החולים. עד השחרור התהלכה מוניקה בבית החולים ללא מסגרת, והרופאים, האחיות והמטופלים היו חבריה היחידים.
מוניקה חלתה בדיפתריה ובמחלות נוספות, אך החלימה, למרות חוסר הטיפול. החל מ־1944 בילתה לילות רבים במקלטים, שאליהם הגיעה לבדה, עקב ההפצצות על ברלין. היא שהתה בבית החולים עד תום המלחמה.
מוניקה השלימה לימודי רפואת שיניים בלונדון וב־1962 עלתה לישראל. היא ובן זוגה אילן התיישבו בקיבוץ כפר הנשיא בגליל.
מוניקה עבדה כרופאת שיניים עד גיל 70. אילן נפטר מסרטן בגיל 59. למרות הקושי הנפשי התמידה מוניקה בעבודתה והוסיפה להתנדב. למוניקה ולאילן ז"ל שני ילדים ושישה נכדים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו