יותר מ-1,500 רוכבי אופניים הגיעו הבוקר (שישי) למסע האופניים "רוכבים עד שכולם חוזרים" שמתקיים בעוטף עזה. המסע, שהחל עם שחר באזור קיבוץ רוחמה, נפתח בהזנקה חגיגית שבה הניפו המשתתפים דגלי ישראל וסרטים צהובים כסמל להזדהות עם החטופים ומשפחותיהם.
מסע האופניים משך אליו משתתפים מכל רחבי הארץ, כולל רוכבים מקבוצת "הדרדסים", ביניהם שורד השבי עופר קלדרון, משפחות חטופים ותושבי העוטף.
"אנחנו נלחמים אבל הממשלה מפקירה אותך"
שורדת השבי ובת זוגתו של החטוף מתן צנגאוקר, אילנה גריצ׳בסקי: "560 ימים שאנחנו בלי היקרים שלנו שנמצאים בגיהנום, נאנקים בעינויים, רעבים, צמאים, פצועים ומוחזקים בחושך תחת הפצצות שמסכנות את חייהם. בלי לדעת אם יזכו לראות את האור שוב".
"מתן, 560 ימים שאני מתגעגעת אלייך כל כך. כל בוקר אני פותחת את העיניים ושואלת מתי הסיוט ייגמר, שאוכל סוף סוף לראות אותך, לשמוע את הקול שלך, להרגיש אותך שוב".
ב-7.10 חמאס טבח בנו, חטף, רצח, אנס, שרף, השמיד בתים ומשפחות שלמות. הם ניסו לשבור אותנו, בתוכנו - אבל הם נכשלו. אנחנו כאן, אני כאן, אחרי השבי, אחרי הזוועות, אנחנו עומדים על הרגליים ונלחמים, לא רק על היקרים שלנו, אלא גם על המדינה שלנו, על הערכים שלנו כי אני הבטחתי לך שאני לא אנוח עד שתחזור, ואני לא לבד, יש עם שלם מאחורינו, עם שמחבק, שנלחם, שצועד איתנו בכל מזג אוויר, שלא שוכח לרגע את מי שנשאר מאחור. אתם האור שלנו בחושך. עם שלם נלחם על החטופים, אבל ממשלה אחת ממשיכה להפקיר אותם, ממשלה שבמשמרת שלה קרה האסון הנורא ביותר בתולדות המדינה. היא זו שמכשילה את העסקאות, שבוחרת להקריב, שבוחרת מלחמה על פי חיים. בוחרת מוות על פני תקווה וביטחון".
ראש מועצה אזורית שער הנגב, אורי אפשטיין: "מסע האופניים הזה הוא כמו המסע של הקהילות שלנו בנגב, כמו המסע שלנו כעם. למרות הקשיים, למרות האתגרים ולמרות המכות המאד קשות, אנו ממשיכים להיאבק ולא מוותרים. לא במאבק על החזרת החטופים ולא במאבק לשיקום חבל הארץ הזה. עופר קלדרון שהיה פה הוא הדוגמא לרוח. אנחנו לא מוכנים לוותר על הזהות של המדינה ובתוך זה אנחנו לא יכולים להפקיר את החטופים. אנו צריכים להמשיך להילחם ולהיאבק עד שאחרון החטופים יהיה כאן. כל הסיסמאות שאנחנו שומעים לפיהם צריך או לחסל את החמאס או להחזיר את החטופים - הם הבל. אנחנו צריכים קודם כל להחזיר את החטופים כי בלעדיהם לא נוכל לשקם לא את חבל הארץ הזה, לא את הקהילות ולא את המדינה".
דודתו של אלון אהל, קרן בר יוסף: "אלי שרעבי שחזר מהשבי סיפר שאי אפשר לזהות את אלון מהתמונות ואני מנסה לדמיין מה קרה לנער הבלונדיני. תדמיינו לרגע טבעות ברזל מחוברות בשלשלת כבדה סביב הקרוסליים שלכם שדחפו אתכם ברכיבה. אלון עכשיו, כמה קילומטרים מכאן. פצוע קשה בלי אור, בלי אוכל ובלי אוויר. אלון, בן 24 אזרח צעיר שנחטף ממסיבת הנובה. הוא הגיע ב-5:30 בבוקר וב-6 כבר נלקח לטנדר ונחטף למנהרות. ״אלון נחטף״ המשפט הזה עדיין מטלטל את הגוף. עכשיו אני חושבת על שרירים שנחלשו, על פיתה אחת ביום. אלון גדל להיות מוזיקאי וחלם ללמוד ברימון".
"הפסנתר כעת מחכה לו בכיכר, והוא צריך לחזור. המדינה חייבת להציב בראש סדר העדיפויות את החזרת החטופים. עכשיו. לפני שכבר לא יהיה את מי להחזיר. הדרך להסכם תפתח, היא לא פשוטה אבל היא אפשרית והכרחית. כמו ברכיבה ארוכה, נגיע לשם רק אם נרכב בנחישות ונתגבר על הייאוש״".
אחים לנשק: "המראה של 1,500 רוכבים שהגיעו בשעת בוקר מוקדמת לרכוב בעוטף עזה מעביר מסר חד וברור לממשלה - העם דורש לעשות הכל כדי להשיב את החטופים הביתה, עכשיו. לא ייתכן שהממשלה תעדיף שיקולי הישרדות פוליטית על פני הפקרת אחינו ואחיותינו. זו סוגיה מוסרית בסיסית של ערבות הדדית - עקרון היסוד שעליו מושתתת החברה הישראלית. לא נוותר עד שכולם יחזרו הביתה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו