"עלה לבד, נלחם לבד ונשאר לבד במנהרות " | ראיון מיוחד עם הורי החטוף עידן אלכסנדר

"הבן שלנו עלה לישראל לבד, נלחם לבד במוצב מול צבא של מחבלים, נחטף לבד ונשאר לבד במנהרות", אומר בכעס עדי, אביו של החייל החטוף עידן אלכסנדר. את הזעקה המטלטלת שהגיעה מהבן בסוף השבוע שעבר ממעמקי הגיהינום "למה אני עדיין כאן?" הם מהדהדים לעולם בכל כוחם. "המקום שאנחנו נמצאים בו כיום הוא תעודת עניות למדינת ישראל, תעודת עניות שצריך למסגר", אומר עדי.

מאז 7 באוקטובר הוריו של עידן שבויים יחד איתו, ונתונים להתעללות לא אנושית ובלתי פוסקת גם מצד ארגון הטרור חמאס וגם "מכל כיוון אפשרי", כשהם מתייחסים למדינת ישראל. "שבי של המתנה", כך קוראת לזה יעל, אמו של החייל החטוף. "כמשפחה, בתור הורים, אנחנו כל הזמן בהמתנה וזה קשה נפשית. את לא פנויה לעשות שום דבר חוץ מלהמתין. אנחנו כל הזמן בנסיעות והגוף מוצף באדרנלין, אבל כשמגיע סוף שבוע, ויש קצת זמן עם הילדים - זה באמת מאוד מורכב. זה טרור מכל כיוון, לא משנה מה את עושה, לאן את טסה, עם מי את מדברת - בסוף מדינת ישראל לא עושה מספיק".

בערב ליל הסדר הפיץ חמאס "קודם את 'הפרומו', ואז את הסרטון שבו נראה עידן זועק: 'למה אני עדיין פה סובל בלילות מסיוטים? כל יום אני שומע את הקול של אמא שלי, את הקול של אבא שלי, של אחי הקטן. למה אני עדיין פה?'".

"מה שאנחנו עוברים זאת התעללות יומיומית" אומרת יעל. "הילד שלנו בשבי והוא עובר שם התעללות כל הזמן, אבל גם בנו מתעללים. מה שאנחנו עוברים זה לא נתפס. בערב שבת, לפני ליל הסדר, כשיצא הסרטון, נורא חששתי לאמא שלי. היא שומרת שבת. ישר התקשרתי להורים, לאחים ולאחיות שהלכו מייד להיות איתם. אנחנו את ליל הסדר כבר לא ציינו. הוזמנו, אבל לא יכולנו. היינו בבית ועברנו את החג כאילו זאת עוד ארוחת ערב רגילה עם מיקה שחזרה מהקולג' ורועי שציין יום הולדת 14.

"העצב ניבט מתוך עיניו"

"היה מאוד־מאוד קשה לראות את הסרטון של עידן. הוא כל הזמן בראש שלי. אני רואה אותו בריפיט - כל הזמן, כי אני רוצה לשמוע אותו ולראות אותו כל רגע וזה מאוד כואב. בסרטון הוא נראה רע", אומרת יעל, ועדי מאשר: "הוא לא נראה עצמו. הוא רזה מאוד, עייף מאוד".

"ותשוש", מוסיפה יעל. "עצוב. העצב בעיניים שלו... אוף, זה נורא. נורא לראות את הילד שלך ככה שבור והוא לבד, ואת לא יכולה לעזור לו בכלום. היה לי קושי גדול לראות אותו מתפרץ עם הכעס וכל הרגשות שלו שפשוט צפו, והאמנתי לכל מילה שהוא אמר. כשאתה בכזאת סערת רגשות קשה לך לקרוא תסריט. רואים שהזעקה שלו יוצאת מהבטן. זה שבר לי את הלב לשמוע אותו. כל שנייה מהיום אני רק בדאגה אליו, חושבת עליו, מדברת איתו, נכנסת אליו לחדר ומדברת אליו. אני כל כך קשורה אליו, ואני מקווה שנשמע כבר בשורות טובות. כבר שבועות אני מתעוררת והדמעות כבר בעיניים. אני קמה ובוכה. ככה אני מתחילה את הבוקר ושוב צריכה לאסוף את עצמי מחדש. אוספת כוחות בשביל להילחם על עידן ועל כל החטופים. יש לפי ההערכה 24 גברים צעירים בחיים. מה קורה איתם? למה זה לוקח כל כך הרבה זמן? זה בלתי נתפס".

עידן, בנם הבכור של יעל ועדי, עבר לארה"ב עם הוריו כשהיה בן שלושה חודשים. מגיל 4 הוא גדל בניו ג'רזי. מיקה (18), אחותו האמצעית, תכננה ללמוד יחד איתו בבינתחומי כשישתחרר מהצבא. אחרי 7 באוקטובר התעקשו ההורים שהיא תישאר קרובה והיא החלה ללמוד בקולג' קרוב לבית. לרועי, אחיו הקטן, עידן הבטיח בביקור האחרון ש"לא משנה מה יהיה, אני מגיע במיוחד לבר־מצווה לשבועיים", אלא שבסופו של דבר "עשינו לרועי טקס הנחת תפילין", מספרת יעל. "זה היה אחד הטקסים העצובים ביותר שהיו לי בחיים. כל הקרובים הגיעו אלינו. בלי עידן". 

כשאני שואלת את ההורים אם הם מצליחים לשמור על תקווה למרות כל הזעזועים והטלטלות מסביב, משיב עדי נחרצות: "אנחנו לא ניזונים מתקוות, אנחנו צריכים מעשים - הפסקת לחימה, התחייבות לשלב ב'. למה הציבור לא מדבר על זה שהיינו צריכים להיות כבר בשיחות על שלב ב' מהיום ה־16 לעסקה? היינו צריכים כבר לראות את כל החטופים בבית! ישראל הציעה את זה, ישראל חתמה על זה - למה זה נפל? איפה השלב הזה?".

מאז פרסום הסרטון השני של עידן בערב ליל הסדר להורים אין שום ידיעה מה מצבו. "את לא יודעת כלום. את חיה באי־ודאות טוטלית. אנחנו לא יודעים דבר על התנאים שלו - הדבר היחיד שאנחנו יודעים זה שהוא במנהרות", אומרת יעל. "מ־7 באוקטובר היו עדויות של חטופים שראו את עידן, כאלה שהיו איתו ימים ארוכים, ועכשיו הם מצלצלים ומשתפים", ועדי קוטע את הדברים: "מה נותן לנו כל הידע הזה? יש פה מחקר מדעי על החטופים בשבי? אם לא מתקדמים במשא ומתן ולא מתקדמים לשחרור - מה זה נותן, כל הידע על החטופים? כמה הוא אכל? כמה שתה? איפה רון דרמר? קראנו דיווח ב־CNN שהוא מעכב מגעים בכוונה. אז מה זה עוזר כל המחקרים והאנשים המקצוענים עם הפלאפלים?".

"אי אפשר לתאר במילים"

"היינו גאים בו כשסיפר לנו שהוא מתגייס", מוסיף עדי, "ודווקא הוא רצה את גולני, ללכת להכי קרבי. אין לי מה להוסיף על זה. אני לוקח אחריות מלאה על זה ששלחתי אותו לשם, ואני בא בטענות רק לעצמי. הוא עלה לבד, נשאר בבסיס לבד, נלחם לבד ונשאר לבד במנהרות".

עידן היה לבד גם כשהתקשר לאמו ב־7 באוקטובר. "לא היה לי מושג שהוא היה לבד בזמן שהוא דיבר איתי. הייתי בטוחה שהוא עם צוות. הוא לא היה עם אף אחד. הוא היה לגמרי לבד מול מחבלים שבאו אל המוצב, שבאו עליו וחטפו אותו. זה פשוט שובר לי את הלב, שאת כל הטראומה של החטיפה הנוראית הוא עבר לבד. לא היו שם פנים מוכרות, לא היה לו למי לצעוק, ותודה לאל שהוא הרים את הטלפון וצלצל אלי. אני יודעת שהקול שלי, שהשיחה שלנו, ליוו אותו לאורך המסלול הטראומטי של החטיפה. אני שמחה שהייתי באותה שבת בישראל. עדי והילדים הגיעו ישר, כי הפחד והאימה שלנו זה דבר שאי אפשר לתאר במילים - את מה שהרגשנו".

"המזוודות מחכות בחדרים"

כשצה"ל חזר ללחימה השעה אצל ההורים היתה 9 בערב. "הסתכלנו אחד על השנייה עם דמעות בעיניים. אמרתי אוי ואבוי", מספר עדי. "עוד פעם הם עושים את זה? כמו בקיץ שעבר. זה ממש שובר. זה להחזיק כל הזמן בהמתנה".

כשעידן יחזור, יעל כבר יודעת שרק תחבק אותו: "אני מערסלת לו את הראש כמו תמיד ולא משחררת. זה חיבוק שאנחנו תמיד מתמסרים אליו. אני פשוט אומרת לו כמה אני אוהבת אותו ואיזה גיבור הוא. הוא באמת מדהים. את יודעת, כשחטפו אותו והוא הגיע למנהרות הבנתי מאחת השבות שהיא ובעלה הגיעו לשם רועדים ובהיסטריה. חטפו אותם כשהם בפיג'מות ויחפים. היא במערה מבוהלת, בעלה הלום קרב, ופתאום היא רואה חייל מסתכל עליה עם חיוך. היא התיישבה לידו ועידן הרגיע אותם, נתן להם תקווה שהם ישתחררו מהר כי הם אזרחים. לשמוע שעידן, אחרי שעבר חטיפה מאוד קשה בנסיבות מכמירות לב, מדבר אליה ככה - הוא פשוט מלך".

יעל מספרת בעיניים בוהקות מדמעות: "הבוקר קמתי עם הבכי ודפדפתי בתמונות מיולי 23', זה היה אחרי מסע כומתה של 70 ק"מ, ואנחנו הגענו כל המשפחה לצומת גולני, שם רועי קלט אותו וצעק: 'עידן!', ועידן רץ אליו והם התחבקו כזה חיבוק אמיץ של אחים. את רואה אותו, כולם אחרי הטקס היו תשושים ועייפים, ועידן נשכב שם על הדשא, כמו כל החיילים, עם הלכלוך והג'יפה והזיעה, ואני נשכבתי לידו כמו שאני, עם החולצה הלבנה, ולא היה לי אכפת, פשוט שכבתי ליד הילד שלי והסתכלתי עליו כשהוא ישן. הוא פשוט נרדם, וזה רגע שאני לא יכולה לשכוח. הסתכלתי על הפנים שלו, על השפתיים, ואת יודעת - זה כמו להסתכל על תינוק שנולד ואת כל רגע נפעמת ממנו מחדש. ככה זה היה".

בינתיים עדי משתדל בין כל הטיסות לארץ ובחזרה ובין כל הפגישות להגיע לעבודתו כיהלומן. יעל, אמנית, מצליחה ליצור מאז 7 באוקטובר בעיקר בלונים מחימר בצבעים אדום ושחור. "כל הבית מלא בלונים. עשיתי לו בלון צהוב של חטופים ותליתי לו בחדר מעל המיטה", היא משתפת.

"כשהוא חוזר, נעשה טקס ונפוצץ את הבלון למיליון חתיכות. אני לא רוצה את הבלון הזה בבית. כרגע יש מזוודות מחכות בחדרים, רק שיגיע כבר, שישחררו אותו. אני באמת מחכה לרגע שפשוט ניקח את המזוודות ונטוס לישראל לקבל את פניו של עידני. כבר אין אוויר אמיתי לנשום, רק שישחררו אותו כבר".