פסח אינו רק חג דתי: על חמץ ומצה, סילמן וזיכרון לאומי

1. וכך, בהתגנבות יחידים, חצו הפרטיזנים החדשים את רחובותיה השקטים של עירי רחובות בדרכם לביצוע המשימה הקדושה: פיזור פיתות בפסח מול ביתה של השרה עידית סילמן. הזעם הקדוש פעפע בעורקים ודחף לפעולה בעורף האויב. והאויב, לימדונו ראשי המחאה ששורותיה מידלדלות, אינו חמאס, אלא יהודים בני עמם. עכשיו מתברר שלא רק היהודים הם האויב אלא גם מורשתם ומנהגיהם העתיקים. אף אותם חובה להכניע, כדברי הבלע של רמטכ"ל לשעבר, שזקנתו מביישת את בחרותו ואת חייליו ששירתו תחת פיקודו.

2. פסח אינו חג דתי במובנו הצר. היהדות כוללת חוק ומשפט, מוסר והלכה, פילוסופיה ושירה, נבואה ומלכות, פוליטיקה וזכויות חברתיות, מלחמה וצדק, ועוד. בקיצור: ציוויליזציה. איסור החמץ אינו פסיבי אלא אקטיבי - אנו מצווים "להשבית" את החמץ ולבערו מן העולם.

בתחילת המלחמה אמרתי בטלוויזיה האיטלקית כי כשם שהעם היהודי נתן לעולם תורה ומוסר, עשרה דיברות ורעיונות לאומיים, כנראה עכשיו עלינו ללמד את העולם פרק בהלכות ביעור חמץ, ביעור הרע מן העולם, שכן ישראל נלחמת בחמאס ובשאר נציגי הרוע סביבנו, לא רק בעבורה אלא למען חירות העולם כולו.

אנחנו אוכלים מצות בפסח כדי לזכור את יציאת עמנו מבית העבדים המצרי לחירות עולם, אי־אז לפני כ־3,300 שנה. הפרקטיקה של אכילת המצה נועדה להעצים את החוויה מזיכרון מופשט לזיכרון מוחשי: בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. אנחנו אוכלים מזון דומה לזה שאכלו אבותינו שעה שיצאו בחיפזון מבתיהם ועזבו את המקום שבו חיו מאות שנים.

3. זה יום ההולדת הלאומי שלנו. נכנסנו משפחות בודדות (בית יעקב) לתוך הרחם המצרי, והגחנו מתוכו ביד חזקה ובזרוע נטויה כעם חדש בהיסטוריה, "עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" כהגדרת פרעה. הזיכרון השאיר אותנו חיים ובועטים אלפי שנים, גם בהיותנו מפוזרים באלפי קהילות, חסרי ארץ ונתונים לגחמותיהם של עריצים.

בליל הסדר יהודים שִחְזרו את ליל היציאה ממצרים, והתעקשו לבער חמץ ולאכול מצות גם ברגעים הקשים בהיסטוריה. דווקא אז, בהיותנו בקומות התחתונות של הייאוש, זכרנו את השחרור הפלאי והבשורה שהביא לנו ולעולם. כך התחזקנו, ורוחנו התעודדה לצלוח את המשברים והמשוכות האימתניות שעמדו בדרכו של כל דור.

4. כמו אוהב הממתיק את שפתיו החרבות עם שמה של אהובתו, חזרנו על ההבטחה שניתנה למייסד האומה: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם, אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי, וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל... וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה...". זאת פורמולה היסטוריוסופית: נחיה בארץ ואז נצא לגלות, שם יענו וישעבדו אותנו פריצי אדם, שבתורם ייענשו על כך.

בסופו של התהליך ההיסטורי נצא מרחם האומות ונשוב הביתה ברכוש גדול, בעיקר רכוש תרבותי ורוחני. אמנם נִגְלֶה, אבל בוודאות נשוב הביתה: "ודור רביעי ישובו הנה!" - אם לא מחר אז מחרתיים או בעוד אלף או אלפיים שנה. ההבטחה הזאת היא שעמדה לאבותינו ולנו, והחייתה אותנו בגלויות השונות, גם בבקעות המוות המלאות עצמות יבשות. ידענו שתתקיים והעברנו את התקווה מדור לדור.

מדינת ישראל היא התגשמות ההבטחה ופריו של הזיכרון בן אלפי השנים. המדינה הזאת, שנלחמת לשחרר את חטופינו משבי הפראים בעזה, יכולה לעשות זאת מכוח זיכרון הפסח, ולא מחילולו.

בורות לאומית, אטימות חברתית ואירוניה היסטורית הן שפיזור הפיתות אירע בעיר העלייה הראשונה, שמייסדיה ראו בתורה ובמסורת העתיקה את הבסיס לתקוות הדורות: הפיכת הארץ לנווה פורח במדבר כפי שניבאו נביאינו. הם קראו למקום "רחובות", והדהדו את תפילת יצחק, הצבר הראשון, לנוכח באר המים שמצא: "כִּי עַתָּה הִרְחִיב ה' לָנוּ, וּפָרִינוּ בָאָרֶץ". חג מצות שמח!