סדקים בחומה: המחיר האמיתי של אחדות ישראלית

בעיצומם של השינויים המשטריים, כמה ימים לפני ט' באב בשנת 2023, מנהיגי ציבור, רבנים בכירים, מובילים באקדמיה וראשי מערכת הביטחון, קיימו תפילה משותפת בכותל וצעדו ביחד לכנסת, בקריאה לאחדות וחתירה להסכמות. הקריאה זכתה אז להתקפות מאלה שתמכו בשינויים וגם מאלה שהתנגדו להם. התופים של מלחמת האחים היכו בעז, ותחושה קשה של אסון הולך וקרב היתה באויר. כמה חודשים לאחר מכן התפוצצה התפילה ביום הכיפורים, ובשמחת תורה 7 באוקטובר התרחש הטבח. כמו אז, כך היום, התופים של מלחמת האחים מכים בעז, ונראה שההתנגשות בין שתי המחנות היא בלתי נמנעת, וכמו כל תקופה בהיסטוריה בה היינו על סף מלחמת אחים, חלילה גם כעת אסון עומד בפיתחנו.

בשבת האחרונה התפרסמה "הצהרת אלטלנה" בה לקחו חלק כ-180 מנהיגי ציבור מימין ומשמאל, רבים היו גם מהקריאה הקודמת, רק שהפעם הצטרפו לרשימה, לדאבון הלב, הורים שכולים ומשפחות חטופים. הקריאה משרטטת מספר עקרונות, שיש שיאמרו טריוויאלים, שימנעו את ההתנגשות המתקרבת של המחנות. "המוזיקה" של ההצהרה ברורה: חייבים למצוא את הדרך לחיות פה ביחד. לשרטט את גבולות המחלוקת. להמתין עם הנושאים המהותיים לאחרי הבחירות. לחתור להסכמות. לא להגיע למלחמת אחים.  

כולם רוצים ללכת עם הכובע "ביחד ננצח", אין אחד שלא יגיד שהוא בעד אחדות, אבל נדמה שמעטים גם מוכנים לשלם את המחיר שיש בצד האמירה. אחדות היא אחלה, ובלבד שהצד השני הוא זה שישלם את המחיר. על השאלה "על מה אתם מוכנים לוותר למען האחדות?" התשובה האוטומטית: מה המחנה השני מוכן לשלם? אבל גם כאלה שהסכימו עם הקריאה, כשראו חלק מהחותמים, נמנעו מלחתום מכיוון שהם לא מוכנים ששמם יופיע לצידם ברשימה. ממש כמו בדירה להשכיר: "הדירה נאה, אבל השכנים אינם טובים בעיניי".

אחד מאגדות חורבן היא על קמצא ובר-קמצא. זכריה בן אבקולס שישב יחד עם החכמים בסעודה ממנה גורש בר קמצא, הוזכר בספר מלחמות היהודים כאחד מראשי הקנאים של אותה תקופה. אותו בר קמצא שהגיע לסעודה, על אף שלא הוזמן, היה מקורב מאוד לשלטונות ברומא. הרב מדן דורש שהשם "קמצא ובר-קמצא", מרמז על הסיבה המרכזית לחורבן. קמצא משמעו הקומץ, ובר קמצא משמעו שלא מהקומץ. היינו, אותו אחד שהיה מהקומץ "שלנו", וזה שהיה "לא משלנו", ושעל כן סולק מרשימת המשתתפים. כאשר אנשים מגיעים למצב שהם לא מוכנים להיות באותה רשימת משתתפים, רק בשל עמדותיהם, מתחיל החורבן.

כך, מנהיג ציבור שנמנע מלחתום על ההצהרה, למרות תמיכתו בה, בגלל שראה את שמו של פלוני ברשימה, הסביר שהיא "צובעת את ההצהרה" בצבעים של המחנה השני. מתברר שבשבילו אחדות אפשר לעשות רק אם אתה בחברה הנעימה של הקומץ שלך. לפני מאה שנה, יש אנשים שסרבו להשתתף באותם מועדונים בגלל הצבע של המשתתפים. מתברר שגם במאה ה- 21 יש כאלה שהצבע של החותמים מפריע להם. הגזענות החדשה, היא כבר לא גזענות של עדה או דת, היא גזענות פוליטית.    

לפי המסורת היהודית יש מחלוקת שהיא לשם שמים ויש כזאת שאינה לשם שמים. מחלוקת לשם שמים זוהי מחלוקת בית הלל ובית שמאי, וזו שאינה לשם שמיים היא מחלוקת קורח ועדתו. גם מחלוקת זו וגם מחלוקת זו היו מחלוקות חריפות מאוד. לפי הפרשנות, מחלוקת קורח ועדתו נחשבה שלא לשם שמים, מכיוון שדתן ואבירם סירבו לצאת מהאוהל ולדבר עם משה, כאשר האחרון הזמין אותו אליו. בית הילל ובית שמאי, לא הפסיקו מעולם להתחכך אחד בשני. הם לא הפסיקו לריב, אבל גם לא הפסיקו להקשיב. ידועה האמרה על בית הלל, שדבריהם התקבלו כהלכה, מאחר ותמיד הקדימו מתוך כבוד דברי בית שמאי לדבריהם.

הצהרת אלטלנה זוכה להתקפות חריפות ממתנגדי הממשלה ומתומכיה. חוסר האמון הוא גדול במובנים רבים מלפני הטבח. אי אפשר להתעלם מהדימיון בהתקפות של שני הצדדים, שלעיתים משתמשים באותם מילים ממש: "יש כאן ניסיון הכנעה של רוב העם בשם קומץ קיצוני ואלים"; "עוד אמנת אחדות מזוייפת שאומרת שאנחנו נוותר על האידאולגיה שלנו תמורת אחדות, והצד השני ימשיך באדיאולוגיה ההרסנית שלו עד לסופנו", ואתמול פובליציסט מוערך כתב "לכידות היא מפלטם של השפנים"... החותמים מואשמים בהיותם אידיוטים שימושיים. מתברר שאשפר להיות בו זמנית אידיוט שימושי של הימין ושל השמאל. סדקים בחומות המחנה, מפחידים יותר מכל את הקיצוניים. כל קריאה לאחדות, והושטת יד, מלחיצה את אלה שיודעים שיפסידו את המקום שלהם בשיח הישראלי. כשהם נלחמים בחותמים על ההצהרה, הם נלחמים על זכות הקיום שלהם.

אני מאלה שמקווים שלהצהרה יצטרפו טובים וטובות שמחפשים דרך אחרת. כזאת שמבינה, שבשביל לחיות ביחד, צריך לעשות ראשונים את הצעד אחורה ולהושיט יד. אולי החתימה היא כוס מים שמתכוונת לכבות להבה גדולה. אבל אם כל אחד יביא את כוס המים שלו, נצליח לכבות את האש, ולצאת לדרך חדשה.