"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

שנה וחצי אחרי 7 באוקטובר, ברכת "חג שמח" עדיין נתקעת בגרון

59 חטופים עדיין בשבי, וגם אלה ששבו, כמו לירי אלבג וירדן ביבס, מצאו את עצמם נלחמים עבור אלה שנותרו מאחור • בעוד החיים ממשיכים וישראל מנסה לשמר שגרה קשה לחגוג את חג הפסח כל עוד אין חירות אמיתית • בארצנו המיוחדת, שמעולם לא שוכחת את כאביה, תקוותנו היא לשוב ולחגוג בשלמות, עם כל החטופים בבית

,עודכן
0השמעה
הכנות לליל הסדר בכיכר החטופים. צילום: יהושע יוסף

11 באפריל, 2025. בשוק של תל אביב אישה קונה פרחים, מעבירה בפייבוקס תשלום עם תאריך. כותבת 7 באוקטובר, 2023. והקופאי קופא על מקומו. "מה אפשר לעשות, גברת, מה אפשר לעשות".

רגעי השחרור והעלייה לבמה של החטופים| רויטרס

בעולם אחר היינו מתרכזים בקופאי שקורא לך גברת. אבל בפרפרזה לשיר המוכר של אברהם בלבן על טראומת 73, יש לנו קמט חדש של אוקטובר 23. של 59 חטופים שעדיין בשבי, חלקם בחיים, זועקים.

"חג שמח" אומרים לנו אנשים ברחוב. כי ככה אומרים, שיהיה חג שמח. זה חג חירות, אתם יודעים. אבל החירות מאיתנו והלאה.
כל מה שקרה כאן כבר שנה וחצי הוא מעבר לכל מחשבה הגיונית. אז בטח כבר לא מפתיע אותנו שגם מי ששב, וטעם את החופש, לא נמצא בחירות מלאה. לירי אלבג, ילדה בת 20, כן? ששרדה השפלות והתעללות בידי משפחות ששבו אותה, חזרה הביתה אבל צריכה להילחם כדי שכולם יהיו בחופש. ולא לדבר על הרשת הגועשת שמרשה לעצמה לטקבק גם את המילה בוגדת, על מי שבכל התקופה הוכיחה שהיא נאמבר וואן.

לירי אלבג חוגגת חירות בטיקטוק,צילום: ללא

וירדן. ביבס, צריך להסביר? רק אחרי שנה ושלושה חודשים במנהרות הוא גילה שכל העולם שלו חרב. שהמחבלים רצחו את שירי, כפיר ואריאל, שבשבילו וגם קצת בשבילנו הם מישמיש, פופיק, ולולי. כל ניר עוז חרוך וחבול, ועדיין מחכה לחבריו. וירדן, במקום שיקום וחירות, עסוק בלהתחנן שישחררו את החברים שלו. וכל זה הוא מעבר לכל מחשבה הגיונית.
"חג שמח שיהיה", אומרים ברחוב והנשימה נעתקת. ברור שכולנו רוצים חג שמח.

זה חג חירות, מה רע? טיולים, ארוחות, ניקיון של כל הג'יף שמצטבר. אבל קצת כמו גפילטע, זה פשוט לא עובר חלק בגרון. לא עובר חלק לשבת ליד השולחן לשיר "בצאת ישראל ממצריים" כשעדיין לא יצאנו מהמקום הארור.

זרים, דגלים וצעצועי דובי. הקבר של שירי, אריאל וכפיר ביבס,צילום: אורן בן חקון

ונכון. לא צריך כל היום לשבת לבכות. יש לנו ארץ נהדרת, סך הכל. יש פה אנשים שאיבדו את היקר מכל במלחמה על האדמה הזו. וזו חתיכת אדמה משוגעת. אדמה עם מפלים שוצפים בצפון גם בשנה יבשה, ים וירוק במרכז, מדבר ומעיינות בדרום, ים אדום אחד ואפילו ים של מלח. ויש לנו ימים מאוד מיוחדים שמוקדשים לגמרי לנופלים, ולגיבורים, וללוחמים. וכוס שבורה בחתונה, שמא נשכח את ירושלים. כי אצלנו אף פעם לא שוכחים.

אבל כבר שנה וחצי שברכת "חג שמח" תקועה לנו בגרון. בסביבה הפרטית הכל טוב בגדול, טפו טפו. הילדים, המשפחה, הסביבה. אבל בתחושה הלאומית יש הרבה מאוד חמץ. שאפשר לנקות. שאפשר להחזיר. 59 חטופים שאפשר וצריך לעשות בשבילם הכל.

משפחות חטופים מפגינות בירושלים (ארכיון),צילום: יונתן זינדל פלאש 90

אז שיהיה שקט. שיהיה נחמד. שיהיו בשורות טובות. שתהיה לכולנו חירות אמיתית.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר