חג האין־חירות תשפ"ה הוא זמן להתאחד מאחורי הקריאה: שלח את עמי

חג הפסח השנה, גם השנה, הוא חג האין־חירות.

אלון מתעוור מיום ליום. עיניו בסכנה מיידית. חייו בסכנה מיידית.

איך זה יכול להיות? זו השאלה שהולמת בנו יום אחרי יום כשאנחנו קמים מחדש למסע להשבת אלון. איך זה יכול להיות שעדיין לא החזירו את כולם? איך זה יכול להיות שהחיים ממשיכים ואלון עדיין לא איתנו בשולחן החג?

שנה וחצי חלפו מאז שהילד האהוב שלנו, בננו הבכור, נחטף ממסיבת הנובה. שנה וחצי שהוא מוחזק בשלשלאות במנהרות, 40 מטר מתחת לאדמה, מקבל פיתה אחת ליום במקרה הטוב וחמור מכל - הוא סובל מפציעה חמורה בעין שלא טופלה. חייבים להציל אותו. זה עדיין אפשרי. וזה חייב לקרות עכשיו.

"איך אפשר להציל נער מן השכחה?", שאל המשורר נתן יונתן לאחר נפילת בנו ליאור, והשיב: "לאסוף בשארית הכוחות שלנו את אהבתנו הפצועה, לגונן על הנער שלא יאבד".

אנחנו ממשיכים לעשות הכל כדי להציל את אלון מן השכחה. אנו אוספים כוחות בלב קרוע מגעגועים, מתחזקים מהתמיכה הגדולה שאנחנו ממשיכים לקבל מהציבור בישראל שרובו המוחלט תומך בשחרור החטופים - גם במחירים כבדים עבור מדינת ישראל.

בכל שעה, בכל דקה ביום, חייב כל אדם בישראל לראות את עצמו כאילו אחד מאהוביו נמצא כעת 40 מטר מתחת לאדמה בעזה

אבל לחטופים אין זמן, והחברה הישראלית לא תחלים מפצעי המלחמה ללא השבת כל החטופים הביתה.

המשימה הזו היא איננה רק שלנו כמשפחה. זוהי אחריותה של החברה כולה, של כל אחת ואחד מאיתנו, להציל את האחיות והאחים שלנו מהשכחה. בכל שעה, בכל דקה ביום, חייב כל אדם בישראל לראות את עצמו כאילו אחד מאהוביו נמצא כעת 40 מטר מתחת לאדמה בעזה.

בכל שעה, בכל דקה ביום, חייב כל אדם לשאול את עצמו כיצד הוא זועק את זעקתם, כיצד מילותיו ומעשיו יסייעו כדי לעצור מלכת את גלגלי השיניים של המציאות עד שכל מי שניתן עוד להוציאו בחיים ייצא מעבדות לחירות.

הפסח הזה, חג האין־חירות תשפ"ה, הוא זמן להתאחד מאחורי הזעקה שתהדהד מקצה הארץ עד קצה: Let my people go

אנחנו מצויים במסע גורלי. לא רק להצלת אלון ולהצלת כל החטופים. זהו המסע למען עתידה ודמותה המוסרית של האומה כולה. כי כל עוד הם שם העם כולו חטוף. משהו עמוק ויסודי בתוכנו יישבר ולא יתאחה לעולם אם נדע שהפקרנו למותם את האחיות והאחים שיכולנו להושיע.

חג פסח הזה, חג האין־חירות תשפ"ה, הוא זמן להתאחד מאחורי הקריאה שתקרע את השמים, זעקה שתהדהד מקצה הארץ עד קצה: Let my people go.

כי עד שלא נוציאם ממחנק המנהרות, איש מאיתנו לא יוכל לנשום לרווחה. כי אין חירות ולא תהיה כזו לעולם, אין תקומה ואין קיום, כל עוד ממשיכה להישלל חירותם של בני עמנו הנאבקים על חייהם מבלי שנחזיר אותם הביתה.