"השנה צריך לבטל את ליל הסדר" טענו מגישים ברדיו ובטלוויזיה, ארבע פעמים שמעתי את הדבר הזה רק אתמול. נכון - יש חטופים, יש שכול, יש דיכאון עמוק שהחל בגלל האויב והמשיך בגלל מנהיגים שמתכחשים לחירות הישראלית שמופקרת כבר שנה וחצי ועוד היד נטויה.

אבל ליל הסדר הוא יום השואה ההיסטורי שלנו. לא משהו להתכחש אליו. אם נצמדים לטקסט המקראי, מבינים שזו הכנה רצינית ליום השואה, שמתכתב עם 7 באוקטובר.

ליל הסדר מקבל בזמננו עומק נוסף - שתלוי רק בנו.

להכיר בשואה ולהכיר בנס שאחריה.

ליל כל הקדושים

אני כל כך אוהבת את ליל הסדר. אם הייתי יודעת לשים בבקבוק את הריח הנדיר הזה שיש בחוץ כשהחג מתרחש - ערבוב של אביב וחופש וקודש - הייתי עושה אקזיט מטורף על מפיץ הניחוח האפקטיבי בעולם. כבר חודשיים אני מתכננת איך ייראה השולחן. איך יישבו האורחים, מה נכין. גיליתי שחסרות צלחות של מנה ראשונה לסט המלכותי של "אנתרופולוג'י" וחיפוש ברשת העלה שיש אאוטלט בניו יורק עם כמה חתיכות כאלה, הזמנתי אותן והן הגיעו בזמן. אבל להביא את החטופים לא היו לנו כלים. בשבוע האחרון חשבנו איך ננכיח את המציאות העכשווית האיומה לצד המציאות ההיסטורית המחרידה שמתועדת בהגדה של פסח. חיכיתי עד אתמול כדי להדפיס את שמות החטופים ולהכין פינה עם כיסא וכרית צהובה, כדי שלא נעז לשכוח אפילו לדקה.

עבדות מצרים והגזירות של פרעה אקטואליות כל כך, שזה כואב.

איך אני אוהבת את ליל הסדר, אבל כשהעיניים סורקות את ההגדות של פסח שאני עורמת מראש כדי לוודא שיש מספיק לכולם, אני שומעת את סבא שלי אומר "איך אני אוהב את ליל הסדר".

שנה אחת הוא ישב על השרפרף במטבח מאחורי הגב של סבתא שמקרצפת את הכיריים, לבוש גופייה לבנה, משלב ידיים צרובות אקונומיקה ואומר "איך אני אוהב את הברדק של ליל הסדר", ושנה אחרת זה היה "איך אני אוהב את הבלגן של ליל הסדר" למרות שבליל הסדר 1943 אמא שלו, גולדה (39, גבוהה ורזה, מטפחת שחורה, שן זהב) הלכה לפתוח את הדלת ב"שפוך חמתך על הגויים" ונהדפה אחורה כי בדיוק הפציצו את השכונה שלהם.

ואיך בלילה ההוא, דווקא מכל הלילות, אבא שלו שחזר מעבודות כפייה בסיביר תרגם את תוכן ההגדה ליידיש בשביל הבנים ולהונגרית בשביל הבנות - כי הם למדו בחיידר והן בבית ספר רגיל, הדגיש את הפסוק "האמנתי כי אדבר", הכין אותם ליציאת מצרים שלהם שאוטוטו תתחיל - אבל גם לגאולה שתהיה אחריה, לשלב שבו יגיעו לארץ ישראל ויצטרכו לעמוד ולספר למי שלא מאמין מה בדיוק קרה בגטו, מה קרה באושוויץ, מה קרה בליל הסדר האחרון בבית.

אחרי ההפצצה החלו אנשים לרוץ ברחוב, אבל בסלון של סבא דוגו בן ה־13 המשיכו לקרוא בהגדה ולא סטו מהלו"ז המדויק של הלילה הקדוש הזה, או כמו שסבא סיפר:

"אנחנו המשכנו לנו ככה בכיף של ליל הסדר".

שום נאצי לא חירב את החיבה לשירי החג, למשפחה סביב השולחן, לחופש מבית הספר. ממשיכים בכיף של ליל הסדר! רגע אחד פצצה, רגע אחר ז'נדרמים פורצים לסלון, אבל עיניו ברקו כשהוא סיפר איך קמו ושרו "לשנה הבאה בירושלים", רקדו מסביב לשולחן ולא עשו חשבון לפגזים בחוץ ולשכנים שדפקו על החלונות כדי להזהיר את המשפחה שהסוף מגיע.

החיים של סבא היו קשים מאז אותו פסח, אבל לא הגטו ולא הרכבות לאושוויץ־בירקנאו ולא מנגלה שצרב לו על היד מספר לפני שיצא לצעדת המוות - אף אחד לא לקח לו את ההסתכלות על פסח "בכיף של ליל הסדר".

כל שנה הדגיש את התקווה של אבא שלו מסביב לשולחן החג, ולא את הטראומה שנצרבה גם בנו וגם בילדים שלנו. סבא בחר על מה להסתכל.

אנחנו מחליטים אם הטראומה הלאומית מחרבת את המורשת ואת התקווה, או גורמת לנו להיות יותר אקטיביים בדרך אל הגאולה.

יש משפט מוזר בהגדה של פסח, שבולט בין הברכות: "על גאולתנו ועל פדות נפשנו". בדרך כלל משתמשים במילים האלה, פדות וגאולה, כמילים נרדפות. אז למה בתוך ברכה קטנה משבצים אותן ביחד? זו לא תחרות כתיבה יצירתית, אפשר להסתפק באחת. אז זהו, שלא.

גאולה זה המובן הפיזי, בני ישראל עברו דירה - ממצרים לירושלים. הפדות? הפדות זו הפנימיות. לא סתם אומרים פדות נפשנו, פדות זה המישור הרגשי. זו היכולת להיות בן חורין גם כשאתה בכלא, והיכולת להיות בן חורין גם כאשר פדו אותך ואתה מתחיל חיים חדשים שלא יכולים להיות חדשים באמת. חיים בצילה של התופת.

בזכות החללים, בזכות הלוחמים

יש טרמינולוגיה מצערת ושגויה שפשטה לאחרונה, לפיה החטופים שוחררו רק הודות לדונלד טראמפ נשיא ארה"ב.

בכל טקס ודיון מודים רק לו. אבל החטופים שוחררו קודם כל בזכות מאות חיילים שלנו שמסרו את הנפש כדי לחלץ חטופים ולא שבו.

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא חטוף.

ולעשות הכל כדי להשיבם.

הלוחמים שלנו עשו הכל, בחרו לצאת לחלץ אותם וידעו שאולי לא ישובו. המעט שאנחנו מצווים בו בחג הזה ובכלל, הוא לזכור אותם ואת משפחותיהם שיושבות בלעדיהם לשולחן החג. וגם את משפחות המילואימניקים, שבזמן כתיבת שורות אלה עושים סדר בלחימה עם מנות קרב ועם רוח קרב, למען חירות העם היושב בציון.