בצפון הפורח נערכים לתיירות החג: "העיקר שיבואו"

באביב שעבר הצפון היה שומם מתושבים וממטיילים בגלל המלחמה. בימים אלה התושבים באזור מקווים שמשהו ישתנה, ושגם באביב הנוכחי עם ישראל לא יפסיד את הפריחה המשגעת. אבל במטולה יודעים שהשקט שביר, ושדי בשיגור אחד של רקטה כדי להחזיר את הגלגל לאחור, לימי המלחמה.

"יש לנו לקוחות חוזרים שכל הזמן כתבו לנו 'אנחנו נהיה הראשונים שנשוב'", מספרת אורלי שושני, בעלת מתחם האירוח "הברונית", שבו ארבע סוויטות. "כשפתחנו מחדש, הגיעה חבורה שתפסה את המקום. זו הפעם השישית שהיא מגיעה. אבל אז הופיע שיגור רקטה בשבת, שלא עשה לנו טוב. שעה אחר כך נשלחו ביטולים.

"אני לא לוקחת כרטיס אשראי ולא דמי מקדמה, רק הזמנה. אמרתי לאנשים: 'בואו נחכה, אם המצב לא טוב - הוא לא טוב עבור כולנו', אבל כבר לבטל? הבנתי אותם, ועדיין נעלבתי".

אורלי, שפתחה את העסק לפני שבע שנים, מאוד התרגשה לחזור לעבוד. היא צבעה את המקום מחדש, קנתה מצעים וכלים. היא רוצה שהאורחים ירגישו את הכמיהה שלה לחזור, אבל גם יודעת שהתיירות על הגבול אינה צפויה, בטח כשהמתיחות עדיין מורגשת היטב באוויר.

צפייה בנזקי ההפגזות

"העבודה חסרה לנו מאוד כשהיינו מפונים", היא מודה. "זה היה חינוך לפרזיטיות - לשבת ולא לעשות כלום. זה לא הבית שלך וזה לא המקום שלך. זו היתה תקופה קשה, אבל כעת אני מקווה שהמטיילים יחזרו, כי אין הרבה מקומות יפים כמו שלנו.

"שואלים אותי בטלפון אם בטוח אצלנו, או איך הכביש שמוביל למטולה. אמרתי שהכביש רגיל. הוא היה בעייתי, אבל משפצים אותו, ואני מאמינה שעד שהם יגיעו - הכל יהיה בסדר. לא שיקרתי. בהתחלה זה היה סיוט. בפנצ'רייה צחקו ואמרו שיעשו לי כרטיסייה".

מטולה, שעד לפני המלחמה היתה סמל לשקט ולרוגע, למרות מיקומה בסמוך לגבול, עדיין מלקקת את פצעי הקרבות. ביום שבו ביקרנו בה הגיעו אוטובוסים של מטיילים - אבל הם, במקום להריח את ריח הפריחה המשכר, רק רצו לראות את נזקי ההפגזות.

"זה מה שמעניין אותם", אומר ליאור בז, תושב העיירה, שמעביר חלק מהסיורים. "יש פה תופעה של 'פורנו מלחמה', שאני לא יכול לסבול. אני מראה להם את הפגיעות, אבל במינון, כי מבחינתי זה לא העיקר. אני לא אוהב להראות איך עולמם של אנשים נהרס. אבל מי שמגיעים מעוניינים לראות את לבנון ואת מה שעברנו ואת מורכבות החיים במקום".

ליאור, שמתחזק ארבעה צימרים, פגש אותנו בביתו. סבו, ברוך, היה מפקד הנוטרים במטולה וראש המועצה בשנות ה־50. הוא עצמו לא חשב לנטוש בזמן המלחמה.

"רואה את התמונות של סבא שלי על הקיר?", הוא מצביע. "הוא היה מפקד הנוטרים, שזה כמו כיתת הכוננות של היום. אז נראה לך שיכולתי לקום וללכת? אין מצב.

"חייתי בבית שחשוף לכפר כילא. אין לי ממ"ד ואין מקלט, אז לאורך המלחמה התנהגתי בצורה מבצעית. לא הדלקתי אורות, למעט בשירותים ובמקלחת, שהיו דלוקים כל הזמן. בחורף לא הדלקתי חימום, כדי לא לייצר חום תרמי. לקחתי שקי חול והנחתי ליד החלונות הצפוניים. לשמחתי לא חטפתי פגיעה ישירה".

איך אפשר להישאר רגועים במקום כזה?

"מטולה מעולם לא היתה המקום הכי בטוח, והיא גם לא תהיה. אנחנו צמודי גבול. צריכים להבין שהחיים כאן דורשים חוסן. מי שלא מתאים לו - שימצא מקום אחר.

"כרגע ההזמנות לפסח מתנהלות בעצלתיים, כי לאנשים יש חשש. אני אומר להם ששקט, אבל אני לא יכול להתחייב ואומר תמיד שאם יקרה משהו, אעדכן אותם. מבחינתי חייבים לחזור, זו התמיכה שהצפון זקוק לה. שאנשים יתחילו לטייל ולתת - מעבר לצד הכספי, גם אנרגיות של חיים.

"ישראל נמצאת בתקופה היסטורית. כל אחד צריך לתרום את שלו. רק כשבכפר כילא יראו אוטובוסים ומטיילים, הם יבינו שזה הכוח שלנו".

ביורוקרטיה וטפסים

בז הוא חלק מ־29 משפחות במטולה שמקוות שבמסגרת ההסדר שיגיע עם לבנון, הגבול יתוקן ויוחזרו להן השטחים חקלאיים שנלקחו מהן במסגרת הסכם שביתת הנשק ב־1950. אך לפני האיחוד שלו עם אדמת אבותיו - יש חלק ביורוקרטי יותר דחוף.

"תקתקנו את הנזקים הקטנים שהיו, כמו חלונות שבורים ופגעי הדף", הוא מספר. "לגבי הנזק העקיף, אני אפילו לא יודע איך לגשת אליו. אנחנו נתקלים בהמון בעיות, ואין גורם שמדבר איתנו. לא ראיתי פה נציג של משרד התיירות.

"לדעתי המדינה היתה צריכה לבוא ולשאול אותנו איך אפשר לעזור לנו, בלי ביורוקרטיה וטפסים. מבחינתי, יותר גרוע מהמלחמה זה להתחיל להתעסק עם ניירת, כי כבר הופכים אותך לחשוד שמנסה לעבוד עליהם. הם בונים על זה שאנשים יתייאשו. אבל אני מחזיר את העסק לפעילות ומתעסק איתם כמה שאני יכול. אני לא משתגע מזה".

עם כל הבעיות שנוצרו, גם זרימת הירדן השנה חלשה, בגלל המחסור במשקעים. ואם אין קיאקים - יש פחות מבקרים. אסף דויטש מ"מפגש האופניים" במושב בית הלל מסרב להתייאש, אף על פי שגם חברות הביטוח הודיעו על תנאים אחרים כשהוא ביקש לחדש את הוצאת הטיולים בסביבה.

"בערך שבועיים אחרי שהפסקת האש החלה, הגיעו טלפונים להזמנות. הבעיה היא עם חברות הביטוח שמערימות קשיים", הוא אומר. "מבחינתן, זה כמו שאתה טס לחו"ל ועוצר את ביטוח הרכב. ברגע שאין רצף ביטוחי - לא מחדשים אותו באופן אוטומטי. אז בינתיים אני עובד בחנות, מוכר ומתקן. גם בניתי בית קפה קטן. עבדתי כל המלחמה, כדי להמשיך לתת שירות לתושבים שנשארו. אני רואה בזה ציונות וחובה מוסרית".

רוב הזמן אסף עבד לבד, בגלל בעיה רצינית בצפון - מחסור חמור בכוח אדם. "יש הרבה אנשים שמצאו את עצמם במקומות אחרים מבחינת פרנסה וחינוך", הוא אומר. "אי אפשר להאשים אותם, יכול להיות שגם אני הייתי רוצה להישאר במקום אחר אם הייתי משתקע בו עם משפחתי. אבל יש לנו רפת, ואי אפשר לקחת 300 פרות למלון".

את הבעיה הזו מרגישים היטב בבית הקפה "מעיונה" שבקיבוץ עמיר הסמוך. מדובר באחד המקומות האיכותיים בצפון, שלא מעט מקומיים ותיירים מגיעים אליו מדי יום. אבל הבעיה היא שב־14:00 בצהריים הוא נסגר.

כשאנחנו מגיעים, אנחנו מוצאים את בעלת הבית, מעיין צור, מפנה שולחנות. "אני סוגרת ב־14:00, כי אני פה מ־3:30 בבוקר", היא מספרת. "אני הקונדיטורית והבעלים, וגם מפנה ושוטפת כלים בגלל מחסור בעובדים. אני עובדת עם מעט מאוד חבר'ה. רובם נמצאים כאן שישה ימים בשבוע, ואני לא רוצה לשחוק אותם.

"אני בעצמי כל הזמן על הקצה ומרגישה את השחיקה. אני לא יושבת עם לפטופ. אם יש לי זמן, אני מגלגלת קרואסונים או דוחפת עוגה לתנור, וכך מג'נגלת בין כמה משרות".

בימי שגרה בית הקפה תלוי בסטודנטים ממכללת תל־חי - אבל כשגם שם עדיין סגור, יש מחסור בצעירים שמעוניינים לעבוד. ומאז 7 באוקטובר, רבים מבני האזור יצאו ממעגל העבודה.

מעיין, שפתחה את בית הקפה שלה לפני ארבע שנים, בתקופת הקורונה, מתעוררת מדי בוקר בשעה 3:00 בביתה שבקיבוץ שדה נחמיה, ועושה את הדרך הקצרה לבית הקפה. עד 6:30 היא לבד, אופה ומכינה, ואז מגיעים ראשוני העובדים. היא לא תיתן למכשולי הזמן לנפץ את חלומה. "ברור שנעמוד בלחץ של פסח", היא אומרת. "נעבוד עוד כמה שעות ביום אם צריך - העיקר שיבואו".