יש כמה דברים שבהם השתנינו לבלי הכר מאז 7 באוקטובר: רגישות. הרגישות החברתית עלתה לאין שיעור. בינינו מסתובבים הרבה אנשים כואבים. כולנו הזדהינו עם חטופים, דבר שהפך אותנו ליותר רגישים, אכפתיים, אמפתיים לכאב.
מתקפה על ישראל: מחבלים מסתובבים ברחובות באחד מיישובי הדרום
אחדות. השאיפה לאחדות. אנשים מוכנים הרבה יותר לדבר, להקשיב ולעשות כדי להמשיך להיות יחד, לאין ערוך יותר משהיו עד 7 באוקטובר. אנשים גם מבינים יותר את החשיבות האסטרטגית של הביחד, ולא בשל העובדה שהיינו מפולגים לפני כן, אלא משהו מחוויית המילואים שנגע גם באלה שלא לוקחים בהם חלק.
זהות. הרהורים על מי אנחנו כעם, כחברה, ולאן אנו רוצים להגיע. מהי המשמעות של קרוב ל־90 אחוזים מעם שמוכן לשלם מחיר אזרחי כזה או אחר, לא משנה באיזה תוואי עסקה, כדי לראות את אחיו החטופים פה. אנשים לא רואים בזה מהלך מול הממשלה. הרי מי שאומר לשחרר מחבלים ולהפסיק את המלחמה, בעצם מסכן את עצמו ואך ילדיו למען אנשים שהוא לא מכיר ושאין לו עימם דבר.
הרי 82 אחוזים מהמשוחררים בעסקת שליט חזרו לטרור, ומחבל שמסתובב בחיפה או בתל אביב לא מבדיל בינינו. כלומר, המשמעות היא שאלת הזהות, הבנה שהמכנה המשותף הפנימי שלנו רחב בהרבה מרק אותו אויב ששונא אותי ואותך.
התפכחות. אנו לומדים כעת לסמוך מחדש על עצמנו ולהאמין הפעם לאויבינו. רובנו התפכחנו מהסכמי אוסלו, מתוכנית ההתנתקות, ומרעיון הצבא החכם והקטן שלא מבוסס על שליחות ועל תחושה אנושית. אנשים מבינים שהרוח היא שתנצח - לא אמצעי בקרה ופיקוח ולא טנק שיורה מעצמו.
לא לאבד את המטרה
מעשית, בשנה וחצי האחרונות יש הרבה מגמות של שחרור מעבדות מחשבתית. האויבים אמנם נטלו חירות מעשית מכל כך רבים מאחינו ומאחיותינו, אבל בכך גם הביאו אותנו לחירות מחשבתית ולרגישות גדולות יותר.
בפסח הזה נהיה שמחים הרבה יותר. גם תהליך יציאתנו התודעתית ממצרים לא קרה בבת אחת, והמשכנו להיות עבדים בתודעה זמן רב עד שיצאנו לחירות בארץ ישראל, בתקופת מלכות דוד ושלמה. וכך גם כיום: רק אחרי יציאה ממיצרים של מחשבה נגיע לחירות פנימית אמיתית.
מאז 7 באוקטובר עשינו קפיצה של שלושה או ארבעה דורות בתודעת החירות, ולכן לא יהיה מוזר לומר שדבר נורא ואיום יוצר אדוות גדולות. גם המוות של בני יונתן נתן לנו כמשפחה לקחי חיים, הרבה חשיבה על עיקר וטפל. יצאנו מעבדות לחירות או שלפחות אנו בתהליך, יודעים לא לאבד את המטרה להיות מאושרים ולתת כוח למשפחות. וזה בעיניי לא סותר את הכאב הנורא ואת הגעגוע לאחינו, החטופים והחללים.
הכותב הוא אביו של סמ"ר (מיל') אלישע ז"ל, חלל מלחמת חרבות ברזל, ויו"ר ארגון "למענם - לא חוזרים ל־6 באוקטובר"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
