מלבנון היישר למרתון ירושלים: סיפורו של הלוחם שנפצע, וצלח את האתגר למרות הכל

לא מוותר:נעם טרגין, חייל מילואים שנפצע בלבנון, הצליח ביום שישי האחרון לממש את היעד ששם לעצמו לאחר הפציעה האנושה במערכה בגבול הצפוני, ולרוץ את מקצה ה-5 ק״מ במרתון ירושלים.

נעם, בן 25, גדל באלון שבות עם הוריו ושבעת אחיו, וכיום הוא מתגורר בירושלים ולומד באוניברסיטה העברית. מאז השבעה באוקטובר הוא ביצע כ-250 ימי מילואים בהיותו מילואימניק ביחס״מ גולני ועבר בין עזה ללבנון, שם גם נפצע אנושות.

״הוקפצנו לצפון בשבעה באוקטובר כשהכל החל״, מתאר, ״כאשר יום אחרי זה כבר העבירו אותנו לדרום לטיהור השטח, ואז עברנו חמישה חודשים אינטנסיביים מאוד של לחימה בעזה. אחר כך, גויסנו שוב לפעילות בצפון נגד חיזבאללה ונכנסנו ללבנון, ושם נפצעתי״.

ספר על אותם רגעים.
״ביום הפציעה התחלנו פעילות בשטח. הייתי המ״כ, אז חילקנו את הגזרות בין המפקדים. אני קיבלתי אחריות על הגזרה המזרחית, כשאיתי הייתה כל הכיתה שלי - מדובר ב-12 חברים, והיינו יותר מדי אנשים ביחד ביחס למשימה, אז החלטתי שנתפצל, ככה שארבעה היו איתי ועוד שמונה היו בפעילות בתוך בית מסוים״.

בהמשך, מתאר נעם בכאב את רגעי האימה, ואת המחיר: ״כמה שניות אחרי שחילקנו את הכוח ונפרדנו, הגיע כטב״ם מתאבד והתפוצץ, כנראה, שני מטרים לידנו. ארבעתנו נפצענו, וחייל אחד מתוך השמונה שהיו בתוך הבית נהרג מרסיס שחדר למקום ופגע בו ישירות״.

״מצאתי את עצמי פתאום על האדמה, מנסה להבין מה קורה״, הוא מוסיף. ״לא הרגשתי את הפציעות שלי בהתחלה, אז הרמתי את הראש וראיתי מולי את החברים שלי פצועים. אחד מהם חטף ממש חזק בידיים, רציתי ללכת לעזור אבל פשוט לא הצלחתי לזוז. לא הבנתי לגמרי מה היו הפציעות שלי, אבל הרגשתי שאני לא מצליח לנשום״.

בדיעבד, גילה נעם שהרסיסים חדרו למספר מקומות בגופו, ביניהם רגל שמאל ובאזור הצלעות - מה שהביא לריסוק של שתיים מהן. ״בשלב הזה הריאה התחילה להתמלא דם ולא הצלחתי לנשום״, מציין.

תוך פחות משעה פונה נעם לבית החולים, שם נכנס ישירות לחדר הניתוח כשהוא בהכרה מעורפלת. בניתוח, במהלכו הורדם, החליפו לו את שתי הצלעות וטיפלו בשאר הפציעות בגופו אולם על אף הציפייה שלאחר מכן, נעם לא התעורר.

בדיקות העלו תסחיף שומן שהגיע למוחו. מדובר על מצב נדיר בו חלקיקי שומן נכנסים לזרם הדם וחוסמים את זרימתו, שהופך למסוכן כאשר מדובר באיזור כה רגיש בגוף. ״העריכו שייקחו לי כמה חודשים להתעורר. התחזית הייתה קשה, אבל בסוף התעוררתי אחרי שבועיים״, הוא מתאר.

״בכל יום ניסו להפסיק את התרופות לפרק זמן מסויים כדי לתת לי להתעורר, אבל זה לא קרה. היו עוצרים, הגוף היה מנסה להתעורר, וכשלא הצלחתי - פשוט החזירו אותי להרדמה. במשך כל התקופה הזו השמיעו לי שירים של פאר טסי כי זה זמר שאני מאוד אוהב, והתעוררתי בסוף, אחרי שבועיים, תוך כדי שהשמיעו לי שיר שלו״.

מהשיקום – אל קו הזינוק

מאז שהתעורר, נמצא נעם בתהליך שיקום ממושך במרכז השיקום ע״ש גנדל בהדסה הר-הצופים, שם הוא לומד איך להפעיל את הגוף שנפגע - מחדש. ״אני בשיקום מתחילת ינואר וזה תהליך לא פשוט שמלווה בעליות וירידות״, מעיד. ״זו עבודה סיזיפית ולצערי, לא תמיד רואים התקדמות. הרבה פעמים ההרגשה היא שאתה ׳שובר׳ את עצמך ועובד נורא קשה, אבל לא מרגיש שהתקדמת״.

ובכל זאת, מה הרגעים החיוביים יותר?
״למשל כשאתה מספיק חזק ומסוגל, ויוצא סוף-סוף מכיסא הגלגלים ועובר לקביים. ואז, כשאתה עובר מהקביים ומצליח ללכת לבד. בהחלט יש גם רגעים שמחים״.

בחודשים האחרונים שמע נעם על הקבוצה שקמה בשיקום הדסה, במסגרתה מטופלי השיקום והמטפלים שלהם החליטו לרוץ יחד במרתון ירושלים שהתקיים ביום שישי האחרון. את הרעיון הגתה הפזיותרפיסטית אילה הרסט, במטרה לעודד את המטופלים ולגרום להם להציב לעצמם יעד שיוכלו לשאוף אליו באימוני היום-יום, וכן כדי לחגוג איתם את ההישגים אליהם הגיעו.

כששמע על הקבוצה, החליט נעם להצטרף וגילה שהאמור מצליח לתת לו מוטיבציה חזקה לשיקום. ״אני מאמין בללכת על הכל, ולוותר זה פחות אני. המטרה שלי היא להגיע למקום שבו אני שוב יכול לרוץ ולעשות את הדברים שאני אוהב, ושהדרך תהיה כזו שאני מבסוט ממנה. אני רוצה לדעת שאני עובד קשה, אבל גם נהנה מהתהליך״.

המרתון, כך הוא מספר, הפך עבורו לא רק לאתגר פיזי, אלא לסמל של חזרה לחיים אחרי הפציעה. כשסיים את מקצה ה-5 ק״מ, הסמל בהחלט קם לחיים.