באמצע שדה חקלאי, במנחת גור-אריה, לא רחוק ממושב בית חנן, מתכנסת לה ביחד כל סופ"ש קהילה מיוחדת – קהילת מטיסי טיסנים. מדובר בעולם שלם של אנשים, מילדים בני שמונה ועד סבים בני שבעים – שמגיעים כל שבוע ולפעמים פעמיים בשבוע, להיפגש יחד מסביב לאהבה המשותפת.
יש להם קבוצת ווטסאפ בה כל שבוע העיסוק המרכזי הוא סביב תחזית מזג האוויר – “רק שלא ירד גשם”. יש כאלה שבשבילם הטיסנים הם רק התירוץ – מה שהם באמת אוהבים זה את החברה, את השקט מהבית, את הקצב של השדה. אחרים לא יכולים בלי הריח של הדלק, הרטט של השלט, והעיניים לשמיים.
"אני בקהילה 30 שנה מגיל 13. גרתי ליד בסיס חיל האוויר בתל נוף. הייתי רואה כל הזמן מטוסים בשמיים. מגיל אפס חלמתי להיות טייס וקודם כל התחלתי בקטן", מספר לנו אחד החברים, "בשבילי זה קודם כל מפגש חברתי", מספר חבר אחר, "האנשים הופכים להיות חברים טובים ומחליפים חוויות גם סביב התחביב עצמו".
הטסת טיסנים הגיעה לישראל בשנות השבעים. פעם, כל טיסן היה נבנה בידיים – קורות עץ דקות, דבק, מנוע, והרבה סבלנות. היום, חלק כבר קונים ערכות מוכנות, אבל את הכיף האמיתי – ההטסה עצמה – שום דבר לא יכול להחליף. הטיסנים עצמם הם בגודל מטר וחצי עד שלושה. מאז המלחמה, כל טיסן חייב להיות רשום, מבוטח ומטופל כמו כלי טיס אמיתי – כדי שלא יתבלבלו בשמיים עם כטב"ם. ההטסה מותרת רק בשטחים מבודדים, ובמנחתים ייעודיים.
מנחת גור אריה הוא הבית של הקהילה הזו. שטח פתוח, מסלול מסודר, ורכב ישן בסגנון של אוטו גלידה, שמוכר אוכל ושתייה למי שנשאר עד השקיעה והם נשארים. כל סוף שבוע, עשרות גברים שנפגשים כאן - מטיסים, מתקנים ובונים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו