עוד נשתקם, נחלים ונצמח - מתוך חוכמת הלב

אני זוכר את היום ההוא בסוף חודש יוני. כל כך הרבה עבר מאז. חיים רבים ניצלו בהסכם, ויותר מדי שהיו חיים שבו בארונות. בכל זאת, לא אשכח את הפעם שבה ישבנו אצלך, ראש הממשלה, קבוצה של משפחות חללים, מודאגים ותוהים אם אי־פעם נקבור את אהובינו. ואתה ישבת מולנו והבטחת שתעשה הכל. כבר אז עברו יותר מ־250 יום של המלחמה, ושבענו הבטחות - אבל היינו צריכים תקווה מול הכאב וחוסר הוודאות.

אני זוכר את ההבטחות שלך. הבטחת שתבקר בניר עוז, וחשוב מכך - הבטחת שאתה מחויב לכולם, עד האחרון. אני זוכר את הרגע הזה במונית, פחות מחצי שעה אחרי שיצאנו ממשרדך, שבו שמעתי אותך אומר שאתה מוכן לעסקה חלקית, וחטפתי שוק.

לכאורה שום דבר לא מפתיע, ראינו ושמענו כבר הכל. ועדיין, הלב נשבר עוד קצת. שמענו אתכם מדברים שוב ושוב על המחויבות שלכם, והמשכתם עם הלחץ הצבאי כאילו לא הזהרנו כל כך הרבה פעמים. שילמנו מאז מחירים כבדים בחיי אדם. 41 חטופות וחטופים היו יכולים להינצל.

יש ברירות מדיניות אמיתיות

אתה מדבר על זה שהלחץ הצבאי מקדם ומייצר תנאים, בזמן שהמתווים מידרדרים מיום ליום. אבל יש דרך אחרת - אנחנו לא חייבים לקבל מתווים של חמישה חטופים שחוזרים ב־50 יום, ולא מוכרחים לשוב לכיסוח דשא של תשתיות צבאיות של ארגונים שקמים בכל בוקר מחדש.

יש ברירות מדיניות אמיתיות. מוות ושכול אינם גזירת גורל. חיילים לא צריכים ליפול, חטופים חיים לא חייבים להירצח, וחטופים חללים לא מוכרחים להיעלם בין ההריסות. אנחנו יכולים וחייבים להכריז על הפסקת המלחמה תמורת כולם. מספיק לדבר על סירובים קטנים של חמאס, כשאנחנו הסרבנים הגדולים.

וזה החטא הגדול - כל החי"תים החסרות בנאום שלך אתמול בישיבת הממשלה: חטופים, חיים, חמלה, חוכמת הלב. הנאום שלך מבטא קונספציה שלמה של כוחניות, ואוסף שקרים כדי לכסות על כישלונותיה.

עוד נבנה כאן חברה אחרת, שבה לא יהיו עוד שקרים. ניצור תרבות של אמת כואבת ושיח כן ואמיץ, של אחריות במקום כוחניות. נקים ועדת חקירה ממלכתית, אבל לא מתוך כריתת ראשים, אלא מתוך שאיפה אמיתית לבנות כאן עתיד. אנחנו נגן מתוך קדושת החיים, ולא מתוך בצע הנקמה. נעשה צעדים כואבים ונפתור את הבעיות האחרות - אבל מתוך חמלה, ולא מתוך רמיסה.

מתוך חוכמת לב נשתקם, נחלים ונצמח. והח' האחרונה היא החירות. בשבועות האחרונים אנחנו מגלים אותה מחדש. מגלים מחדש שלחץ ציבורי מציל חיים. עוד נבנה כאן חברה אחרת שתכיל את כל החי"תים - אבל לא נצליח עד שנשיב את אחרון החטופים.

הכותב, סטודנט לעבודה סוציאלית, הוא בנם של אבנר גורן ז"ל, שנרצח בקיבוץ ניר עוז, ושל מיה גורן ז"ל, שנרצחה, נחטפה והושבה לקבורה בסוף יולי