שכלה את אחיה ובן דודה - והחליטה לנתב את הכאב: "מאחי שנפל למדתי לתת את הכי טוב שלי"

"כשאני הולכת כאן, אני מבינה שזה המקום הנכון עבורי. המקום שחווה את הטראומה". טליה לישה מסיטה את שיערה הארוך לאחור בחיוך מבויש. כבר חודשים אחדים היא מתנדבת בשירות לאומי אזרחי באמצעות עמותת בת עמי בגרעין שדות נגב. נושמת את האוויר של קיבוצי הדרום, מעלה חיוך על פניהם של בני הנוער שחוו את הנורא מכל. אבל ברקע הפעילות הענפה והנוף הפסטורלי מרחפת כל הזמן עננת עזה.

יש לטליה חשבון ארוך עם עזה. משפחתה, שגרה בעבר בנווה דקלים שבגוש קטיף, פונתה לפני 19 שנים במסגרת תוכנית ההתנתקות. עד היום הבית שבו הם גרים ביישוב ניצן, סמוך לאשקלון, נחשב מבחינתם לבית זמני. אחיה, סמל דביר לישה ז"ל, נהרג ב־7 באוקטובר כאשר הגן על אזרחים בחוף זיקים. הוא שירת בגדוד 51 של גולני, בן 21 בנופלו. בן דודה, סרן אברהם בן פנחס ז"ל, נהרג בדצמבר 2024 בשטח הרצועה. הוא היה מ"מ בגדוד 46 בשריון, בן 24 בנופלו.

בתוך תוכה, בפעילות היומיומית, טליה נושאת איתה את צוואתו של אחיה דביר. "אחד הדברים שהכי חשובים לנו הוא לדעת שהמוות של דביר, של אברהם ושל כל החיילים - לא היה לשווא. שצריך להמשיך כדי לנצח". 

"עזר לקשישים נזקקים"

היא בת 19, החמישית במשפחה של שמונה אחים. דביר היה הילד השלישי. האח הרביעי, מאיר, שירת בגבעתי כשדביר נהרג, ואחרי מותו של דביר חתמו ההורים, לבקשתו, על אישור להחזירו לשירות קרבי.

"ההורים שלי מאמינים במדינה ומבינים שהעם זקוק לחיילים שיילחמו", היא מסבירה בשקט. לא קל לה לדבר על אחיה שאיננו. אבל ההנצחה חשובה לה, והרצון להמשיך את דרכו ואת רצונו חזק ממנה.  "דביר היה חבר ממש טוב שלי. היו בו תכונות מיוחדות מאוד שלקחתי אותן גם אל החיים שלי. מצד אחד הוא היה בחור מצחיק וזורם, קליל ומלא חוש הומור - ומצד שני האדם הכי רציני וחכם.

"מידת האמת שלו בלטה בצורה יוצאת דופן. הוא לא היה מתפשר על הדברים שהאמין בהם. היתה לו חזות של גבר רציני, ומנגד הוא היה האיש הכי רגיש שאי פעם הכרתי, עם הלב הכי טוב שיש. הוא כל הזמן רצה ללמוד ולהבין עוד ועוד".

דביר למד שנתיים בישיבת "עוז ואמונה" שנמצאת בדרום תל אביב. רק במהלך השבעה עליו גילתה משפחתו עד כמה עזר לקשישים באזור, שהתייצבו להכיר לו תודה אחרי מותו.

"הנתינה האינסופית שלו באה לידי ביטוי בדברים הכי קטנים שיש, למשל להגיע במיוחד מהצפון כדי לעזור לקשיש לקיים מצוות נטילת לולב בחג סוכות, במסגרת הביקורים התכופים שהוא עשה אצל קשישים עריריים. 

"הוא היה כולו איש של נתינה, ומידת כיבוד ההורים שלו היתה מדהימה. כמו כן, הוא היה מוכשר כל כך באמנויות. מצייר, כותב. כשהוא ניגן בפסנתר ושר - יכולתי להקשיב לו שעות".

"היה לו חשוב להילחם"

דביר נהרג בבוקר 7 באוקטובר בקרב בחוף זיקים. לפי התחקיר, שפרטיו סופרו למשפחה, הוא וחבריו איישו מוצב קטן של חיילי גולני. דביר שהה בחמ"ל בלילה, ולא שובץ לתורנות הבוקר. כשהחלו לזרום ההתרעות על חדירת מחבלים וחבריו יצאו אל החוף, דביר התעקש להצטרף אליהם ללחימה.

"סיפרו לנו שהחבר'ה התווכחו איתו, אבל היה לו חשוב להגיע ולהילחם", טליה מספרת בגאווה. "הוא אמר שאין מצב שיש חדירה והוא לא שם איתם. איך שהגיעו לחוף, הגיעו גם סירות הגומי עם המחבלים והתחילה לחימה. לאט־לאט הכוח התפזר. המפקד נפצע, ללוחם אחר היה מעצור בנשק, ודביר מצא את עצמו עם מעט חיילים ומעט תחמושת מול מחבלים עמוסים בנשק. אבל הוא אמר לחבריו שיש אזרחים על החוף, ושצריך להגן עליהם - והמשיך להסתער קדימה. עד שנהרג".

משפחתו קיבלה את ההודעה על מותו בשעות הערב של אותו יום נורא. חוסר הידיעה המצמית, שהיה מנת חלקן של לא מעט משפחות שכולות, נחסך מהם. "התלבטנו לרגע אם לקבור את דביר בניצן, כי לתחושתנו ניצן הוא לא הבית שלנו אלא גוש קטיף. בסוף החלטנו לטמון אותו בהר הרצל, אתר לאומי גדול שאפשר גם לבקר בו.

"מבחינתי, התנהלות הקרב מראה את הגבורה של אחי. דביר בחר ללכת לקרבי ובחר לצאת ולהילחם. ברגע האמת הוא היה גיבור, ונשאר שם כדי להגן על האזרחים. לנו נותר לכאוב ולהתגעגע, אבל אני ממש גאה בו. וזה כואב מאוד. אנחנו לא מבינים את הכל. לא יודעים למה הוא נהרג.

"אני לא רוצה לשאול למה זה קרה דווקא במשפחה שלנו, אלא מה אני יכולה לעשות כדי שיהיה פה עולם טוב יותר, ושהשיח ישתנה. הלוואי שנצליח לדבר בשפה משותפת של אהבה ואחדות, אף על פי שכולנו שונים כל כך".

פרויקט העצמה לצעירים

כשדביר נהרג, טליה למדה בתיכון בכיתה י"ב. עם כל העצב והקושי האדירים, היא סיימה בהצלחה את הלימודים ובחרה להתנדב לשירות לאומי אזרחי בעוטף, בגרעין שדות נגב של עמותת בת עמי.

"אני יודעת שזה חשוב לחזור לשגרה, כי אנחנו צריכים לחיות פה בשמחה ובראש מורם. אבל לקח לי זמן לחזור לשגרת היומיום. זה לא קל. יש ימים שבהם קשה לי לתפקד כרגיל, יש ימים שבהם אני קמה עם תחושת געגוע וחוסר גדול. אבל היה לי ברור שאני חוזרת לחיות, כי יש לי תפקיד בעולם הזה".

"בחרתי להתנדב כדי להיות חלק מהשיקום של הקהילה. סביר להניח שאם 7 באוקטובר לא היה קורה, הייתי הולכת להתנדב באזור אחר. אבל אני אוהבת את האוכלוסייה הדרומית, ומרגישה שיש לי פה שליחות גדולה ותרומה משמעותית, במיוחד אחרי מה שקרה פה - ובגלל הקשר האישי שלי לאזור. 7 באוקטובר מאוד מדובר ומאוד נוכח כאן.

"בבקרים אני עובדת עם נוער בסיכון, בבית חם לנערות ובפרויקט העצמה לבני נוער. זה פרויקט מדהים שבו אנחנו נותנים לחבר'ה תחושת מסוגלות והעצמה דרך ביצוע אתגרים דוגמת גלישה, רכיבה על אופניים, אפילו איגרוף.

"בשעות הערב אני חוזרת לדירה ביישוב תקומה, שם אני גרה לאורך השבוע במסגרת השירות הלאומי האזרחי, והולכת למועדון לנוער לחבר'ה. התנדבתי לשירות מתוך תחושה של מחויבות למדינה. מתוך הבנה שלמרות כל הדברים הכואבים שקורים לנו, יכול להיות פה טוב. ודווקא פה, בדרום, אני יכולה גם לתת את הכי טוב שלי".