"לפתוח מקרר זה עולם ומלואו", אומר לכולנו אלי שרעבי, ומזכיר כמה חשובה השגרה. הוא כחוש. ימי השבי ניכרים בכל נים בגופו. 491 ימים נלחם על החיים. על חתיכת פיתה. על התקווה. לפרקים, ניתן לדמיין דרך עיניו את הגיהינום. והוא עומד איתן. רק חזר לישראל, וטס כבר פעמיים לארה"ב כדי לספר את סיפורו. זעזע את העולם כששאל איפה היו אנשי האו"ם, בזמן שהוא וכ־250 חטופים סבלו במנהרות.
למה ללכת רחוק, אלי. פשוט תשאל איפה המנהיגים. הם כאן, כמובן. זה לא שהם לא מודאגים. הם פשוט עסוקים בהמון דברים. הצלחת עמוסה, צריך לטפל במלא־מלא חוקים, וכל מיני אזרחים כאלה שמפריעים כי מתנגדים, ובאמת, איפה תכניס בכל זה טיפול ב־59 חטופים.
בכל פעם שמושיטים את היד להצביע במליאה, צריך לזכור שאלון אהל נשאר כבול בשלשלאות. בכל צעקת "אבל היועמ"שית!" צריך לדמיין את הפנים של אביתר וגיא כשחבריהם משתחררים
מזל טוב, ההפיכה המשפטית שלכם חזרה
"מזל טוב, ההפיכה המשפטית שלכם, ואיתה המחאות, חזרה", קוראים פוסטים ציניים ברשתות החברתיות, עת חברי הכנסת יושבים להצביע על החוק לשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים. כי היינו שם כבר, באווירת 6 באוקטובר 23'. זה היה בוקר שמשי, אווירת חג נחמדה בסך הכל. קצת אזעקות מדי פעם. כבר התרגלנו. מחאות ענק, כאלו שאליהן כמעט התרגלנו, של זעם ברחובות על שינוי חוקים בממשל. אלו טוענים למלחמה על הדמוקרטיה, ואלו טוענים שהם אלו ששומרים על הדמוקרטיה. אותו הדבר, רק הפוך. כמו חם וקר, שתי טמפרטורות קיצון, כל אחת בכיוונה. עם ישראל בוער וחצוי.
ענייני דיומא, כאילו אין 59 חטופים
ושוב, בוקר שמשי. כמעט חג. קצת אזעקות, כבר התרגלנו. חברי הכנסת מתכנסים כדי להעביר חוקים משפטיים. הדחת ראש שב"כ, הדחת יועמ"שית, חוק הגיוס, ענייני דיומא. כמו לפתוח מקרר. כאילו אין 59 חטופים.
בכל פעם שמושיטים את היד להצביע במליאה, צריך לזכור שאלון אהל נשאר לבד, כבול בשלשלאות. בכל צעקת "אבל היועמ"שית!" צריך לדמיין את הפנים של אביתר וגיא רואים את חבריהם מהשבי משתחררים. בכל הצבעה על חוק גיוס צריך לעלות את שמותיהם של דוד ואריאל קוניו. ושל גלי וזיוי. ואלקנה ויוסף חיים. של 59 חטופים. זה לא שאם לא תאכלו, תחשבו, תעבדו, יהיה להם טוב יותר. אבל כדאי לחשוב רגע. מה דחוף יותר, שופטים או חטופים?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו