בכוח האחדות נשיב את הבנים והבנות הביתה

אני כותבת את המילים האלו, אבל הלב מסרב לקבל את המציאות שהן מתארות. בני עוז, לוחם שריון, נלחם והגן על תושבי ישראל בבוקר הנורא של 7 באוקטובר. בתחילה, עוד החזקנו בתקווה. האמנו בכל ליבנו שעוז ישוב, שהוא ישרוד את השבי, שברגעים אלו ממש הוא אוסף כוחות, נאחז בחיים, מחכה לרגע שבו ישוב אלינו. דמיינו אותו עייף, מצולק, אבל חי. ראיתי בעיני רוחי איך אני רצה אליו, עוטפת אותו בחיבוק מוחץ, כמו שרק אמא יכולה, והוא מחבק אותי בחזרה באותו חיבוק חזק ומלא אהבה שהיה סימן ההיכר שלו.

שמעתי את קולו קורא לי "אמא", הרגשתי את החום שלו בין זרועותיי, נאחזתי באמונה שהרגע הזה יגיע. אבל אחרי 142 ימים של ציפייה מורטת עצבים, קיבלנו את הבשורה הנוראה מכל והבלתי נתפסת: עוז נהרג בקרב כבר באותו היום, וגופתו מוחזקת בידי חמאס בעזה.

עוזי שלנו היה ילד של אנשים, שתמיד הפיץ אור לכל עבר, עם כישרון מוזיקלי יוצא דופן. הוא האמין בכל ליבו שמוזיקה מחברת בין אנשים והיה נאמן לעקרונותיו, עם טוב לב ונשמה ענקית, עם קסם אישי ואישיות כובשת, מלא בערכים שהיו נר לרגליו, של אהבת האדם, של עזרה לכל אחד, של חיבור בין אנשים, של הכרת הטוב, של כבוד האדם, של שמחה, אופטימיות, צחוק מתגלגל ומאושר. הכאב הזה, שאין לו שם ואין לו מרפא, מתחדד ומתעצם בכל רגע. האובדן הוא בלתי נתפס ולגעגוע אין סוף ואין לו נחמה. אבל אני בוחרת בחיים, כי אני יודעת שזוהי צוואתו של עוז. אני רוצה לגרום לו נחת ולכן בוחרת בדרך הזו.

עוז, חייל צה"ל, נשלח לקרב ונפל בקרב - ועם זאת נמנעת מאיתנו הזכות היסודית ביותר של עם ישראל מאז ומעולם: להביא את חללנו לקבורה.

יש בין המדינה לחייליה ברית בלתי כתובה. עוז שלי הקריב את חייו למען המדינה, עכשיו המדינה צריכה לעשות הכל כדי להשיב אותו הביתה. מדינת ישראל שולחת את בניה להגן עליה, והיא מחויבת להשיב אותם חיים - ומי שאינו בין החיים, להחזירו שיונח באדמתה, בין האנשים שאהבו אותם. בתוך הכאב והציפייה המייסרת שלי, עוד משפחות רבות יושבות וממתינות. לחלקן עוד יש תקווה לחבק שוב את יקיריהן. אחרות, כמונו, נושאות את הכאב הכבד של פרידה בלתי נתפסת והציפייה להביא את אהוביהן לקבורה ראויה בקבר ישראל.

אני אסירת תודה והוקרה לרבים שעוטפים אותנו בכל יום. אני נושאת תפילה ומבקשת מכל אחד ואחת - אל תוותרו. תהיו התקווה, תהיו הקול, תהיו האור שיאיר את הדרך להשבת החטופים. למענם, למעננו ולמען הדורות הבאים.

הכותבת היא אמו של סמל עוז דניאל, שגופתו מוחזקת בידי חמאס ברצועת עזה