האם השכולה חיפשה שנה אחר מחלציה מבית הדפוס בבארי - וגילתה כי אלו פיקדו על בנה

שנה לאחר שחולצה מבית הדפוס בבארי, גילתה טטיאנה ירגולין, תושבת נתיבות, כי מחלציה היו המפקדים בחטיבה ששירת בנה, רב"ט אלכסיי קוסטיוקבץ ז"ל. אלכסיי שירת בחטיבת החילוץ של פיקוד העורף, ונפל ב-27 באוגוסט 2011, במהלך שירותו הצבאי.

בבוקר 7 באוקטובר הגיעה ירגולין לבית הדפוס בבארי שם עבדה. היא נכנסה אל המבנה בשש בבוקר, לבדה, כשבחלוף חצי שעה פתאום החלו אזעקות. ירגולין, שאינה תושבת הקיבוץ, נעזרה בתמיכתו הטלפונית של יוסי שרעבי ז״ל - שעבד אף הוא בבית הדפוס - עד לרגע שבו נחטף לעזה. מרגע שגם הוא הפסיק לענות לה, היא מצאה את עצמה שוב לבדה, ללא אוכל או מים, מתחבאת באחד החדרים במשך כ-24 שעות

בבוקר המחרת, מג״ד רם (סא"ל א') וחפ"ק מג"ד (סמ"ר א') הגיעו לחלץ את ירגולין המפוחדת, שעדיין הסתתרה בבית דפוס. בדיעבד, רק כשנה לאחר מכן, היא מגלה שאותם המחלצים שהצילו אותה - הם המפקדים בחטיבה שבה שירת בנה. "זה הרגיש כאילו הוא שלח אותם אליי", מספרת ירגולין במפגש ראשון ומרגש בינה לבין השניים שחילצו אותה. "במשך שנה חיפשתי אותם, עד ליום שבו סא״ל א׳ נתקל בי במקרה בטקס התייחדות של החטיבה - ואמר לי שהוא זה שחילץ אותי באותה שבת שחורה".

אמש במפגש מרגש יחד עם מח"ט חילוץ, אל"ם שלומי בן יאיר, הגיעו הארבעה אל בית הדפוס בבארי ולסגור מעגל. ירגולין, שחזרה לעבוד בבית הדפוס בחלוף שבוע בלבד מפרוץ המלחמה, הראתה לחיילי החילוץ את אותם מבנים ששוקמו, מאז חילוצה, את בית הדפוס שקם מחדש לחיים - ואת סימני הזכוכיות השבורים שעוד נותרו.

"כשהגענו לכאן, בבוקר של שמונה באוקטובר, אמרו לנו שטטיאנה אמורה להיות במבנה - אבל לא ציפינו למצוא אותה בחיים", אמר אמש סא״ל א׳ במלוא הכנות, ותיאר איך חיפש אותה אז, עם הקנה שלוף. גם ירגולין עצמה לא הייתה בטוחה שתצא בחיים. בעודה נחשפת לזוועות שמתרחשות מסביב, ברקע קולות הירי ובזכות מכשיר הקשר שאותו הספיקה לקחת, כלבה של אחד השכנים הגיע לפתע למקום שבו התחבאה, וילל. למרות הפחד שהמחבלים ישמעו את היללות ויגלו את מחבואה – היא הרגישה סוף סוף קצת פחות לבד.

לאחר חילוצה ירגולין חיפשה אחר סא"ל א'. במשך שנה היא שאלה כל חייל שפגשה אם הוא מכיר את מי שהציל אותה על מנת להודות לו. רק בטקס ההתייחדות של החטיבה, כשנה לאחר אותה שבת שחורה, כשטטיאנה עלתה לבמה להניח זר פרחים - סא״ל א׳, שנכח בטקס, זיהה את סיפורה וניגש אליה. אמש הם סגרו מעגל בחיבוק גדול ומלא הערכה, רגליהם כשורשים על אדמת הקיבוץ, עודם אוספים את השברים – בזמן שקולות הנפץ, עוד נשמעים במרחק.