כשהבית בוער - לא נשארים ללמוד, גם לא בבני ברק

אני מתבייש. מרגיש לא בנוח. מנסה לסדר את המחשבות, לזקק את הטיעונים, לדייק את המשפטים – אבל משהו בתוכי מסרב: איך ייתכן שבתוך עמנו יש מי שמעמיד את שאלת השירות כשאלה פתוחה? איך יש בינינו כאלה, שרואים את היקף הנופלים והפצועים, את ההתגייסות למאות ימי מילואים – ובכל זאת בוחרים להישאר בצד?

אומרים: “זה תהליך”. אומרים: “אי אפשר, התרגלנו”. ואני מדמיין בית שפורצת בו דליקה. אין ברירה – יש ילדים קטנים, העשן מתפשט – מוכרחים לפעול: לסחוב דליים, לחלץ דרך החלונות. ודווקא אז, מישהו מבני הבית נותר לשבת בכיסאו. לא זז. לא קם. מסביר שכבר התרגל, שאי אפשר, שזה צריך לבוא בהדרגה. והבית – נשרף.

ועידת "ישראל היום": בסימן תפיסת הביטחון החדשה של ישראל

נסבך עוד קצת: קבוצה של בחורי ישיבה הוגה בתורה בבית מדרש בבני ברק. הם דבקים בלימוד, פניהם מוארות. רגע של הוד. ולפתע – שריפה. הלהבות עולות, עשן סמיך ממלא את האוויר, סכנת נפשות. האם מישהו יאמר שאפשר להמשיך ללמוד, כי “התורה מגינה עלינו לא פחות מלוחמי האש”?

פעם אחר פעם אנחנו משעבדים את עצמנו למסכת שקרים מוסכמים, הופכים אותם לאמת. ואז דנים, מקיימים ועדות, מציעים חוקים – כשכל הבסיס שקרי.

צריך להגיד את האמת: לא שאלת חשיבות לימוד התורה עומדת למבחן. יעידו על כך אלפי תלמידי חכמים בציונות הדתית, הוגים בתורה יומם וליל, שלא חשבו לרגע שלימודם פוטר אותם מהתגייסות כשהבית בוער. אינני מכיר אף טיעון הלכתי שמתיר לא להתגייס במלחמת מצווה.

גם הטיעון “מתקלקלים בצבא” לא באמת מחזיק. מי שרוצה, יכול לשרת בהגנה המרחבית, ביישובים חרדיים, בגזרות מוחזקות, בחטיבות נפרדות. יש פתרונות – אם רק רוצים.

אבל המנהיגות החרדית לא מקיימת דיון על אופן השירות. הסוגיה שונה: היחס לציונות, למדינה, למוסדותיה. זה ויכוח אידיאולוגי עמוק ועתיק. זכותם לא להכיר במדינה – אבל איך זה מתיישב עם הדרישה למשאבים, לתקציבים, לזכויות?

חוק הגיוס המוצע הוא חוק רע. הוא מאפשר לציבור החרדי להוציא מהקהילה את ה”חרדים הלא טובים”, ולשלוח רק אותם לשדה הקרב – תוך כדי הגדלת התמיכה בתכנית ההתבדלות החרדית.

אנחנו רגע לפני קרע חברתי. גם החרדים כבר החליטו שלא להפיל את הממשלה על החוק הזה – לא כי הוא טוב, אלא כי עדיף להשאיר את המצב כפי שהוא ולמצוא מעקפים תקציביים. כעת, כשהמסכה הוסרה – אפשר להתחיל בדיון האמיתי.

על החרדים להכריע בשאלות זהות ושייכות. אם בוחרים להישאר נפרדים – צריך לשנות את אופן הקצאת תקציבי המדינה. על מנהיגי הקואליציה החובה להימנע מחוקי השתמטות שאין בינם לבין צורכי צה”ל דבר.

“פנימה” הניחה מתווה שירות – מידתי, ראוי, מותאם לצרכים הדתיים והקהילתיים. אם יהיה רצון – יימצאו המסגרות.

הרב שי פירון הוא נשיא תנועת פנימה, לשעבר שר החינוך