אנחנו יודעים מעדויות השבים: פעולה צבאית משפיעה על יחס המחבלים לחטופים
זו השבת הרביעית שבה לא יצאו חטופים בעקבות הקיפאון במשא ומתן, והחשש הגדול שלנו היה החזרה ללחימה • אנחנו יודעים שלחץ צבאי הביא להירצחם ולהריגתם של עשרות חטופים וחטופות • חייבים להמשיך ולהשיב את כולם בהסכם, אחרת - מי יודע מה יהיה הסו
Your browser doesn’t support HTML5 audio
זו השבת הרביעית שבה לא יצאו חטופים בעקבות הקיפאון במשא ומתן. לא חטופים לשיקום ולא חללים לקבורה.
החשש הגדול שלנו היה החזרה ללחימה. בתום הפעימה הראשונה, במשך ארבעה שבועות לא יצאו חטופים חיים או חללים. גם השבועות בהם היו שחרורים, היו שבועות מאוד מטלטלים - מצד אחד היה אושר גדול על כל נפש שיוצאת לחוף מבטחים או מגיעה לקבורה, ומצד שני הייתה תחושה של קנאה, לא במובן הגס של המילה, אלא רק רצינו להיות באותו מקום.
שאחותי תחבק את שני ילדיה ושהם סוף סוף ירגישו בטוחים ומוגנים. הייתה ציפייה ששלב ב' של העסקה יתחיל. הייתה לנו תקווה ואמונה שאכן תימשך העסקה ותתחיל פעימה נוספת - אלא שזה לא קרה. החשש הגדול שלנו התממש: קמנו השבוע שוב לקולות מלחמה, ואנחנו כל העת בתחושת דריכות ופחד. הרגש שמלווה אותי ואת המשפחה זה חד משמעית פחד - 24/7. מלוות אותנו מחשבות מה גלי וזיו מרגישים וחווים כשהם שומעים את קולות הנפץ מעל לראשם.
אנחנו יודעים מעדויות של השבים והשבות שכל פעולה מדינית או ביטחונית מיד השפיעה עליהם, ועל האופן שבו שוביהם מתייחסים אליהם ונוהגים בהם בעקבות הפעולות.
אות חיים מהתאומים
בפעימה האחרונה קיבלנו אות חיים מגלי וזיו. הם חיים ונאבקים כדי לשרוד את הגיהינום הזה. הם צמאים לחזור לחיים שכל כך מגיעים להם. מבחינתי זאת הייתה אות מצוקה וקריאה לעזרה - כי בכל רגע הכל יכול להשתנות. אנחנו יודעים שלחץ צבאי הביא להירצחם ולהריגתם של עשרות חטופים וחטופות.
אנחנו לא רוצים שידפקו על הדלת שלנו או של אף משפחה נוספת בישראל, לא חטופים ולא חיילים. הדרך היחידה להציל את גלי וזיו ואת יתר החטופים, היא דרך הסכם מדיני וחזרה לשולחן המשא ומתן.
הסכמים עושים עם אויבים, והאויב הוא אכזר מאוד. אני יודעת בידיים של מי גלי וזיו נמצאים. בסופו של דבר המלחמה הזאת תסתיים, והחשש שלנו הוא שעד אז לא יהיה את מי להחזיר.
אני דורשת מממשלת ישראל - תפעלו מתוך אחריות. גורלם של החטופים נמצא על כף המאזניים, זאת שאלה של חיים ומוות והמדינה שלנו לא תוכל להשתקם בלי חזרת של כל החטופים. גם החטופים שכבר חזרו לא יוכלו לסיים את תהליך הריפוי שלהם, כשהם יודעים שהאחים והאחיות שלנו נותרו מאחור בידיים של מפלצות.
אני פונה מכאן לכל אנשי המחאה, כל מי שבוחר לצאת לרחובות ולהפגין - זכרו, יש "חשוב" ויש "דחוף", וכרגע הכי דחוף זה להציל את האהובים שלנו. אין שום דבר יותר דחוף מזה עכשיו. חייבים להמשיך ולהשיב את כולם בהסכם, עד לחזרתו של אחרון החטופים. אחרת - מי יודע מה יהיה הסוף.
הביאה לדפוס: רוני שקדי. הכותבת היא דודתם של התאומים גלי וזיו ברמן, שנחטפו מכפר עזה בשבת השחורה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו