בחודש האחרון ראינו איך נראה השביל הארוך והמפותל אל התקווה - שביל שבו אלי שרעבי יכול לאכול ולחיות כאדם חופשי, שביל שבו עומר ונקרט וליאם אור, האחיין היקר שלי, יכולים להיפגש להתחבק אחרי שנקרעו זה מזה במנהרות.
ברור לכולנו כרגע שהסכמים מצילים חיים ונקמות מקפחות חיים. זאת לא סיסמה. זה לא פוליטי. זאת המציאות הפשוטה והרעה שבה אנחנו חיים.
וממש באותם ימים - במקום לחבק את הדרך הזאת, להאיץ אותה ולברך עליה, ערלי הלב בממשלת ישראל מחפשים עוד דרכים להתרברבות ולנקמנות - שבאות באופן ישיר על חשבון החטופים בעזה.
כבר 524 ימים שבעזה יש תושבים ישראליים. אלון אהל ואיתן הורן ונמרוד כהן ורבים אחרים מופקרים וחיים בתוך רצועת עזה. המים של עזה הם המים שלהם. החשמל של עזה מפעיל את משאבת המים בשביל הכיור או מיכל המים שהם יוכלו לשטוף בו פנים. האוכל שנמצא בעזה הוא האוכל שלהם. כשמפציצים את עזה מפציצים גם אותם.
המים של עזה הם המים שלהם. החשמל מפעיל את משאבת המים בשביל הכיור שלהם. האוכל בעזה הוא האוכל שלהם
הזעם של שוביהם על ניתוק החשמל יוצא ישירות עליהם. כל פעולה כזאת של ממשלת הניתוק, וחוסר האחריות גורמת לכך שיכו אותם וישפילו אותם. זאת לא הערכה או פרשנות, זו עדות שהעידו חטופים ששבו על המחיר ששילמו בגופם על אמירות פוליטיות נבובות ומהלכים חסרי אחריות.
באין מענה ובאין היגיון מצד הממשלה - נאלצנו לפנות לבג"ץ כדי שימנע צעדים מסוכנים אלו, שמסכנים את חיי החטופים ואת שלומם. הטענות חסרות הבושה של הממשלה ושל כמה גיבורי מקלדת נגד האמירות של השבים ושל בני משפחות החטופים, מנסות לטשטש את האמת: אלו אזרחים וחיילים שהממשלה הזאת הפקירה, הממשלה הזאת בוחרת להתעכב בשחרורם והיא הופכת אותם בעל כורחם, לחלק מתושבי עזה. המבצע הצבאי לא הצליח להציל אותם, והביא ישירות להרג של עשרות חטופים.
רק הסכמים מצילים חיים. רק המשך ההסכם יציל חיים ויביא לקבורתם הראויה של אחי דרור - איש של שלום, משפחה ואהבה ושל יתר החללים החטופים.
הכותב הוא אחיו של החטוף דרור אור ז"ל שנרצח עם בת זוגו יונת בקיבוץ בארי ומוחזק בעזה. ילדיו נחטפו לעזה ושוחררו לאחר 51 ימים בעסקה מצילת חיים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו