האח, דני אלגרט: "איציק, הבטחתי שאחזיר אותך וקיימתי"
במסע ההלוויה אמר האח, דני אלגרט: "המילים האחרונות לפני שנחטפת היו 'דני, זה הסוף, זה הסוף', אתה ידעת ואנחנו לא רצינו להאמין" • גם שנה וחצי אחרי, המבטים נפערים בחוסר אמון • חלק מסתירים את פיהם בידיהם כמבקשים להחניק צרחה
Your browser doesn’t support HTML5 audio
צומת יד מרדכי, רבע שעה לפני חצות היום, כמעט ריק מאנשים. עוד רבע שעה צפוי לעבור כאן מסע ההלוויה של איציק אלגרט.
כמה רגעים לפני השעה היעודה מגיעים אל הצומת כ־40 אנשים, נשים וכלב אחד, רובם עם חולצות שחורות ודגלי ישראל. על הסוודר של אחת מהן כתוב בגדול - קיבוצניקית, עם שלושה סימני קריאה.
אחד השוטרים מדווח שמסע ההלוויה יחלוף בצומת עוד שלוש דקות.
מהצד השני של הכביש, נהג רכב לבן מאט את הנסיעה, פותח את החלון וזועק: "רק ביבי, אין על ביבי המלך". הנהג מחייך לאנשי ההלוויה וממשיך בדרכו. בישראל, גם המוות לא מציל מפוליטיקה.
אחיו של איציק, דני אלגרט, עוצר לצד התחנה, יורד מהרכב ולוחץ ידיים לאלו שבאו לכבד את זכר אחיו. חלק הוא מכיר אישית, העצב עוטף את הצומת לכמה רגעים. הרכב עם הגופה חולף בדממה לצידם. רוב האנשים מקפלים את הדגלים וממשיכים עם מסע ההלוויה לניר עוז.
רגע לאחר מעבר הארון המכוניות ממשיכות לצפור לאנשי הדגלים המתנופפים.
רכב צה"לי נושא טנק, נוסע באיטיות, יוצר פקק של מכוניות משתרכות. שלט חדש מודיע על הוספת כיכר תנועה ברעים כדי לפתור את עומס התנועה בכניסה לאתר ההנצחה. בחורף שעבר המכוניות התבוססו בבוץ כדי להגיע, השנה נסלל חניון אספלט, הוא מלא אוטובוסים ומכוניות.
בצומת גמה מדריך טיולים מוריד מהאוטובוס עשרות מטיילים. המדריך מסמן בידיו את מסלול הנוח'בות. מהצד השני של הצומת עומדות שתי נשים עם חולצות שחורות, ומנופפות לשלום לחלק מהמכוניות החולפות. שתי נשים אחרות מספרות: "באנו משדרות ובית קמה כדי לחלוק לו כבוד".
תוצאות ההרס והשריפה
הכל משוטטים בין שבילי הקיבוץ. מחפשים אחר הטקס. עבור חלק גדול מהבאים זו הפעם הראשונה שהם רואים את תוצאות ההרס והשריפה של ההתקפה. גם שנה וחצי אחרי, המבטים נפערים בחוסר אמון. חלק מסתירים את פיהם בידיהם כמבקשים להחניק צרחה. בין השבילים אני רואה את גל הירש, מתאם השבויים והנעדרים, מביט ארוכות בבית שרוף.
בשמיים האפורים זרזירים מתאמנים לעוף הרחק. דני אלגרט מספיד את אחיו בחצר ביתו: "הבטחתי שאני אחזיר אותך וקיימתי את ההבטחה. חזרת לניר עוז. איציק, לצערי צדקת, המילים האחרונות לפני שנחטפת היו 'דני, זה הסוף, זה הסוף…'. אתה כבר ידעת ואנחנו לא רצינו להאמין. נאבקנו בכל הכוח להוכיח לך שטעית. נכשלנו. לא עשינו די. נתניהו ניצח אותנו, לא חזרת מהשבי. האויב שגרם למותך לא היה מי שחטף אותך, אלא מי שהפקיר אותך. את החטיפה, החוטפים והפציעה הצלחת לשרוד חודשים ארוכים. לבסוף ראש הממשלה שלך הכניע אותך באמצעות טרפוד והפקרה".
בשקט הכבד שהמילים מותירות קריאות העורבים נשמעות חזקות מתמיד.
מסע ההלוויה עובר בין שבילי הקיבוץ. בין צקצוקי המצלמות נשמעת מדי פעם אנחה חנוקה והתייפחות עצורה. צליל השגרה בקיבוץ שבו אחד מכל ארבעה נרצח וכבר איננו. ההלוויה מגיעה לשער בגדר שמוביל לבית הקברות. אני נעמד לצידו לכבד את רצון המשפחה. כמעט כולם ממשיכים פנימה. בדרך ליציאה אני חולף ליד פח זבל ירוק, בתוכו נרקבים זרי פרחים מההלוויה הקודמת, שגרה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו