רבים התקבצו בכיכר החטופים להיפרד משירי, אריאל וכפיר

בצהרי היום, בעיצומו של יום עבודה רגיל לכאורה, התמלאה כיכר החטופים באלפי אזרחים שעזבו את שגרת יומם והתקבצו יחד לצפות במסע הלוויה של שירי ביבס וילדיה אריאל וכפיר, שגופותיהם הושבו ארצה מעזה. הכיכר התמלאה בים של כאב, אך גם בסולידריות עמוקה, כשרבים החזיקו דגלי ישראל, בלונים כתומים, וסמלי באטמן – תחפושת שהייתה אהובה על המשפחה.

"פשוט קמתי מהכיסא במשרד והודעתי שאני חייבת להיות פה היום", סיפרה דנה, בת 34 מתל אביב, כשעיניה אדומות מדמעות. "לא יכולתי להמשיך את היום כרגיל כשמשפחה שלמה מובאת לקבורה. הרגשתי שאני חייבת להיות חלק מהחיבוק הלאומי הזה״.

על המסך בכיכר, הוקרנו תמונות בני המשפחה לצד שידור חי ממסע הלוויה. צלילי מוזיקה נוגה מילאו את האוויר, וקהל האנשים נאנח בכאב משותף.

יובל שמעוני, שליי בן 41, עמד בצד הכיכר אוחז בדגל ישראל גדול. "אני אמור להיות עכשיו בדרך צפונה עם משלוח״, אמר. "עברתי כאן במקרה והרגשתי שאני לא יכול להמשיך כרגיל. התקשרתי לחברה והודעתי שאני עוצר באמצע המסלול. יש דברים שהם מעל הכל, וזה להיות כאן עכשיו, ביחד, כמשפחה אחת גדולה״.

בחלק אחר של הכיכר עמדה קבוצת תלמידי תיכון שהגיעו ביחד. "היינו באמצע השיעור כשראינו את ההודעות", סיפרה נעמה אחת התלמידות. "שאלנו את המורה אם אפשר ללכת והיא בדקה ואישרה לנו לצאת ואפילו באה איתנו. זה השיעור הכי חשוב להיות חלק מהעם, להיות כאן יחד ברגעים הקשים".

דניאל, ישב על המדרכה חיבק את בנו בן ה-7. "הבאתי את הילד שלי לכאן כי רציתי שיבין את המשמעות של להיות חלק מעם", אמר. "עזבתי פגישה חשובה ולקחתי אותו מבית הספר. כשראיתי את התמונות של שירי עם אריאל וכפיר, לא יכולתי שלא לחשוב על הילד שלי. אנחנו לא מכירים אותם אישית, אבל הם המשפחה שלנו".

על רקע הדמעות ששטפו את הכיכר, עמדה גם אורית, אישה מבוגרת שהגיעה מנתניה. "הנכדים שלי שאלו אותי למה אני נוסעת לתל אביב באמצע היום", סיפרה כשהיא מוחה דמעה. "אמרתי להם ששירי וילדיה הם הילדים של כולנו. שלא נדע עוד צער".

"אני לא חושב שזה משנה מה אתה עושה או איפה אתה גר", אמר יוסי,שעובד בבית המשפט, "כשקורה דבר כזה, הכל נעצר. אנחנו עם אחד, משפחה אחת. היום כולנו משפחת ביבס"​​​​​​​​​.