אני רוצה לחבק את הבן שלי, להריח אותו, לבשל לו את המרק שהוא אוהב

בכל בוקר אני מתעוררת למציאות ששום אמא לא אמורה לחיות בה. אני קמה להכין לעצמי קפה ומתבוננת בדמותו של צחי המביט בי בחזרה מהדלת של המקרר. אותו מקרר שצחי בעצמו דאג למהר ולקנות לי, כאשר המקרר הקודם התקלקל.

כבר 510 ימים בלעדיו, וחוסר הוודאות מחלחל לכל פינה בגוף ובנפש. יש ימים שבהם אני מתעוררת עם תקווה, עם אמונה שהיום זה יקרה - ויש ימים שבהם הכאב משתק והדמעות לא מפסיקות לזלוג.

אולם למרות חוסר הוודאות ולמרות כל הספקות, אני לא נשברת. אמא לא יכולה להישבר, כי אסור לה להישבר.

שמעתי בכאב את עדותה של הגר ברודץ, ששהתה עם צחי יומיים לפני שחרורה בעסקה הראשונה. הוא נותר מאחור ברגע האחרון. אני מדמיינת אותו לפעמים מחכה, מצפה, מאמין שהנה, עוד רגע הוא חוזר הביתה. ואז - העסקה נעצרה. מישהו החליט שאפשר לחכות עוד קצת, שאפשר לדחות, שאפשר למשוך את הזמן.

אסור היה לעשות את זה.

עכשיו מדברים איתי על "אינדיקציות". אני שומעת את המילה הזאת ומרגישה כאילו סכין מסתובבת בליבי. כי אני לא רוצה "אינדיקציות". אני רוצה את הבן שלי. אני רוצה לחבק אותו, להריח אותו, לבשל לו את המרק שהוא כל כך אוהב, לשמוע את הצחוק שלו ממלא את הבית.

אני יודעת איך זה נשמע, אני יודעת איך זה נראה, אבל אני עדיין רוצה את הבן שלי בחזרה.

לפעמים אני חולמת עליו. בחלומות הוא תמיד מחייך, תמיד אומר, "אמא, הכל יהיה בסדר", ומרגיע את אחיותיו. אני מתעוררת עם דמעות על הלחיים ועם כוח להמשיך, כי זה מה שאימהות עושות - הן לא מוותרות. לעולם.

אני פוגשת הרבה "אימהות של חטופים" ורואה את הכאב העמוק שלהן ואת התקווה שמסרבת למות. אנחנו מחזקות זו את זו. מחבקות. נלחמות יחד. כי אנחנו יודעות שכל רגע קריטי, שכל החלטה יכולה להיות ההבדל בין חיים למוות.

השתיקה כעת היא לא אופציה. כל מקבלי ההחלטות צריכים לזכור את המנון בית"ר, שכתב זאב ז'בוטינסקי: "שקט הוא רפש, הפקר דם ונפש". יש לכם סמכות מוסרית, ערכית ורוחנית להחזיר את כל החטופים החיים והמתים שנחטפו במשמרת שלכם. כמי שמלווה כבר עשר שנים את מאבקה של משפחת גולדין להשיב את הדר, אני יודעת שהמפתח לתיקון המציאות בישראל הוא השבתו לקבורה ראויה - והשבת כל החטופים כולם.

אני קוראת לכל הציבור בישראל: אנא צאו והשמיעו קול צעקה - אל תניחו לאחים שלכם להישאר בתופת.

דבורה עידן היא אמו של צחי עידן החטוף בעזה