האישה היחידה בכיתת הכוננות במטולה על החיים בצל המלחמה: "יש כאן שכונות שלמות חרבות"

איזה בית יפה יש לתמירה. כשאני מחמיאה לה היא אומרת שהוא יפה אבל יש בו עצבות. למה? "כי כל 15 החודשים האחרונים המקום הכי בטוח כבר לא הרגיש בטוח ולא הרגיש שמח. כל התקופה נכנסנו הביתה דרך החצר של השכנים בשביל שמהכפר הלבנוני לא יראו אותנו וירו בנו. חיינו כאן בלי להדליק אור, ניסינו לבשל, לחיות, לנהל שיחה בין האזעקות בחושך מוחלט, וזה לא נעים".

תמירה (63) ואבי (65) נישאו מוקדם. הוא היה בן משק בנחל עוז והיא הייתה כחלק מגרעין נח"ל שהוצב בנצרים ומשק היעד שלו היה נחל עוז. "הייתי קמה בבוקר לפני השמש והסתובבתי בשדות 300 מטר מעזה בלי חשש. עם הרקע הזה הגעתי הנה. התחתנו שני ילדים בני 20 וישר באנו הנה, עברנו מגבול לגבול. הגענו הנה חסרי כל, ילדים עם חלום. רצינו לבנות בית קטן עם נוף יפה. רצינו שהחלונות הגדולים פה יפיצו אור, שכל מי שיכנס יהיה לו שמח בלב ותחושה שהוא הגיע הביתה. אני חושבת שהצליח לנו". היא אומרת בחיוך, מביטה מסביבה.

תמירה, אגרונומית במקצועה והאישה היחידה בכיתת הכוננות במטולה, היא שילוב של דוגריות וחספוס של אנשי אדמה עם נשיות מטופחת ("אני לא מוותרת על שני דברים: הלק ג'ל והגרביים המשוגעות"). הישירות שלה כובשת. אנחנו נפגשות מוקדם בבוקר, כי עוד מעט יגיעו אליה 13 סנטורים אמריקנים לסיור ועדות, לבקשת משרד החוץ ודובר צה"ל.

"בספטמבר חטפנו פה 5 פלקונים, החלון נשבר מרסיס של אחד מהם. קמתי כששמעתי את הפיצוץ וסרקתי את בית לראות מה קרה. בלי לשים לב דרכתי על הרסיס הזה". תמירה מניחה לידי גוש פלדה שחור. "קיבלתי כוויה דרגה שלישית, הסתובבתי עם קביים שישה שבועות והמשכתי לשרת בכיתת הכוננות. יש לנו בונקר תת קרקעי ברחוב הראשונים, שם נמצא מרכז מצלמות הביטחון של היישוב שהוסבו לטובת הצבא וכיתת הכוננות. המצלמות צופות לפרמטרים הנדרשים ושם הייתי כשהייתי פצועה".

אחרי שצלחה את הפציעה עברה תמירה קורס כיבוי אש ("היום אני רשאית לנהוג על כבאית!") והשתתפה בכיבוי שריפות שנגרמו ע"י הטילים מלבנון. "היו פה ימים לא נחמדים בכלל, אבל לא עזבנו. רק לאחרונה נסענו עם הילדים לחודש לתאילנד. לקח לי שבועיים ללמוד להרפות את הגוף".

"בדיוק אותו היחס שהיה לעוטף"

כאשר היא נשאלת על הדרכים שבה הממשלה בחרה לנהל את המלחמה בצפון תמירה כועסת."ערערו לכולנו את תחושת הביטחון הבסיסית שהצבא והממשל צריכים לתת לכל אזרח ממדינת ישראל. מה זה מפנים אנשים מביתם?! 10 חודשים לקח לכם להגיב לחיזבאללה? יש כאן שכונות שלמות חרבות!"

לדבריה, היא ציפתה שהמלחמה תטלטל את החברה והמדינה, איך זה לא קרה. "האנשים שפונו מהצפון נטמעו בקהילות חדשות, מדברים על רמת בריאות וחינוך נהדרות, כשאני צריכה לחכות חודשים לרופא. היה ליל כטב"מים ודיברו על זה בחדשות כאילו אין לנו ימים של 34 פעמים אזעקות. זה בדיוק אותו היחס שהיה לעוטף עזה. גם שם דיברו על 'טפטופים'".

מצד שני היא גם מבינה את אותם האנשים שחוששים לחזור. "חברים שלחמו בלבנון סיפרו שמתחת לכל בית שני או שלישי הם מצאו מצבורי אמל"ח מטורפים. תגידי לי, איך אנשים יחזרו לחיות פה?! ועדיין, אני רוצה להישאר אופטימית. אני אגיד לך למה: עברו כאן 14 גדודים. התמהיל האנושי שהגיעו מתקוע ואלקנה ופרופסורים ממכון ויצמן ומתקינים פנלים סולאריים, ורוח הקודש שדוחפת אותם להיות ביחד ולהילחם, ממחישה לי שהעם הזה הרבה יותר חזק ממנהיגיו, בוודאי יותר ראוי. ושם אני שמה את אמוני".

"ציונות שלא קיימת כבר"

תמירה היא חקלאית בנשמתה. היא מאמינה עדיין שהביטוי 'הגבול יעבור בתלם האחרון' – רלוונטי. "החקלאות בגליל העליון מדהימה. סדרי הגודל הם כ"כ גדולים, שהתוצרת הולכת לתעשיית המזון. אני יוצאת בבוקר עם זכוכית מגדלת, מסתובבת בשטחים החקלאיים, מחפשת חרקים בגידולים ופטריות בקרקע. כשאני מזהה אחד מהמזיקים האלה אני צריכה להכריע מתי הוא משהו שאפשר לחיות איתו בשלום ומתי הוא מאיים על היבול, ואז להציע לחקלאי פתרון ולהנחות אותו איך לטפל במפגע. אין לי חוזה חתום עם איש, הכל בלחיצת ידיים, תסיקי מזה מה שאת רוצה".

מלבד עבודתה כאגרונומית, היא שותפה במפעל "לנגוס" בקיבוץ עמיר עם בעלה מהנדס המכונות. "אנחנו בונים ציוד חקלאי מאפס. למשל, הוא בנה עכשיו לקיבוץ מרום גולן מכונה לאיסוף אספרגוס. אין כזאת בעולם. יש לנו מחלקה שמתקנת מכונות, יש לנו חרט שאנחנו מכינים חלקים שאין. אנחנו עובדים כחול לבן, אין לנו אף אחד אחר. זה סוג של ציונות שלא קיימת כבר. ובגלל זה אנחנו אחרים, אנחנו לא חושבים דרך החור של הגרוש. אבל אי אפשר לחיות ככה, בלי נשמה. וזה מה שחסר לי בארץ הזאת".