הבנו שלא נוכל להתחיל בריפוי כל עוד החטופים נמקים בשבי

בכיתי שלשום בהופעה של יהודה פוליקר ולהקת תיסלם כפי שלא בכיתי כל המלחמה. הייתי בהלוויות, ניחמתי משפחות, השתתפתי באזכרות, פגשתי פצועים - אבל שום בכי לא דמה לזרם הדמעות ששטף אותי מול תמונתם של שירי, אריאל וכפיר ביבס.

עמדנו על רגלינו, קהל עצום ורב, אלפים, אולי יותר, ושרנו עם יהודה "כשתגדל ויהיה לך ילד שיבוא וישאל מה יהיה כשאגדל, אז תגיד לו עזוב, אל תשאל". שרנו ובכינו, בכינו ושרנו, נשים וגברים, דתיים וחילונים, מבוגרים וצעירים, עם אחד בלב אחד.

אך למחרת, כשהרשת התמלאה בתמונה מפלחת הקרביים של האם הלביאה ושני גוריה, ומתחתם, לוהטת באדום כשערותיהם, המילה "סליחה", ברגע הראשון התקוממתי. גולדה מאיר אמרה במלחמת יום הכיפורים "כולנו אשמים". אבל זה לא נכון. לא אז ולא עכשיו. במוקדם או במאוחר נדע מי האשמים, ואולי מוטב לומר האחראים, ולא נסתפק רק ב"סליחה", אבל אנחנו, האזרחים, לא צריכים לבקש מהחטופים סליחה.

המלחמה היתה יכולה להיות כל כך פחות קשה ומדממת, אלמלא המגבלות שצה"ל השית על לוחמיו כדי לא לסכן חטופים. וההסכם, אוי, ההסכם, אנחנו יודעים כמה דם עוד יישפך בגללו.

ועם כל הכבוד (ויש כבוד) לעזרה של טראמפ, ראש הממשלה וחברי הקבינט הסכימו לשחרר מחבלים רוצחים משום שידעו שרוב העם מוכן לקחת את הסיכון.

בזכות הכפרה

המילה "סליחה" עוררה בי בהתחלה ניכור. אפילו כעס. אבל חוק מפתיע בתנ"ך עזר לי להבין שבקשת סליחה לא חייבת לנבוע מאשמה אישית. "עגלה ערופה". איזה חוק מוזר. כשמוצאים גופת אדם על אם הדרך, זקני העיר הקרובה עורפים עגלה בנחל, במקום על המזבח, ומבקשים מאלוקים בבכי: כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ.

החוק הזה הוליד פירושים רבים, אבל במובן הפשוט שלו הוא מלמד אותנו שלפעמים אנחנו צריכים לכפר על העבר, גם אם באופן אישי אף אחד מאיתנו לא אשם.

הכפרה מבטאת את צערנו וכאבנו על הזוועה שכבר אי אפשר למנוע. מה שהיה היה, אבל לא נוכל להמשיך בלי לבקש סליחה ממי ששילמו את המחיר.

בזכות הסולידריות שלנו שרדנו מלחמה קשה וממושכת, חרף המחלוקות הפנימיות שקורעות אותנו מבפנים. נאום קורי העכביש של נסראללה התגלה כאיוולת. כשמתרגשת עלינו צרה אנחנו יכולים להיות בטוחים שבני עמנו יזנקו להצילנו - גם אם דעתם הפוכה מדעתנו.

אבל האויבים שקמים לכלותנו יודעים מה צריך כדי לכופף את המדינה החזקה שלנו. לא טיל, לא פצצה, לא חגורת נפץ ואפילו לא מנהרה - רק חטופים. זה מה שיפיל אותנו על הברכיים.

החברה הישראלית הסכימה לשלם על החטופים מחירים כבדים מנשוא - גם מי שזעקו בכיכרות "בכל מחיר", וגם מי שהזהירו מפני הסיסמה הזו. הבנו שלא נוכל להתחיל תהליך של ריפוי כל עוד החטופים נמקים בשבי.

אז מותר לנו להישיר אל החטופים מבט חף מאשמה גם אם חלקם חוזרים אלינו בארונות, וללחוש לעצמנו על כל חטוף שחוזר חי: "לחיי העם הזה שכמה טוב שהוא כזה".

אבל לא להתעלם מעקב אכילס של העם הטוב הזה.

הסולידריות היא מקור כוחנו. אך גם מקור חולשתנו.

האם נצליח לשמר את הערבות ההדדית בינינו מבלי לאפשר לאויבינו לנצל את נקודת התורפה שלנו?