ידענו שהיום הזה יגיע: השלב שבו החטופים חוזרים בארונות

הכותרת זועקת-"ישראל נערכת לקבל חללים" והגוף משתתק. לא משנה כמה נכין את עצמנו. לא משנה שאנחנו יודעים שגם זה יגיע. המחשבה על ארונות מובלים במכוניות המגיעות מהתופת מרסקת.

501 ימים אנחנו בסרט האימה הזה. יודעים שזה יגיע, לא רוצים להאמין. מישהו ברחוב אומר "כן נו, הם כבר לא בחיים", ומישהו אחר גוער "אבל צריך אותם כאן", ומישהו אחר, אולי קרוב משפחה, מצטנף על הספסל, שבור.

איזה חודש היה פה. מלא אנחות רווחה. מלא שמחה, אפילו. צחוק מתגלגל שפתאום מתפרץ כשרומי מתכרבלת בידי אמא מירב, תצפיתניות שחוזרות לשיר, אבא אור שמחבק את בנו. רגעים של חיות. של תקווה. כן, גם של דאגה לאלו שעדיין נשארו מאחור. וגם ידענו שהרגע הזה יגיע. הרגע שבו נרגיש את הבעיטה ישר באיברים הפנימיים שאנחנו סוחבים מאז ה-7 באוקטובר.

ועכשיו כבר 501 באוקטובר, כשה-7 לא עוזב. הם רצחו וחטפו את מיטב אנשינו. ויש גם את מיטב אנשינו שהם חטפו, ואז רצחו. ואנחנו לא יודעים בדיוק למי הם מתכוונים, אבל לכולם אנחנו מחכים. יודעים שהאגרוף הזה ישאיר סימן כחול כהה עמוק שמתפשט בכל הגוף. אנחנו מכירים אותו. אבל עדיין לא מוכנים לו.

ארון מהתופת לקבר ישראל

זה כבר קרה לנו פעם. בקיץ 2008. שנתיים אחרי תום מלחמת לבנון השנייה, שנפתחה בעקבות חטיפתם של אהוד גולדווסר ואלדד רגב ז"ל, נחתמה עסקת שחרור עם חיזבאללה. ציפינו. ייחלנו. לא ידענו. שום דבר בעולם לא הכין אותנו לרגע בו הובלו אל שטח הגבול שני ארונות, והרצפה התרסקה מתחת לרגליים.

ועכשיו, אחרי הרבה מדי ימים, הרצפה שוב תקרוס. סיפרה לי פעם בת משפחה של חטוף שהוכרז כמת, שעד שלא תראה את ארונו בישראל היא מחזיקה בעוד תקווה קטנה, קטנטנה, שטעו. ואנחנו לא רוצים לנפץ את התקווה. אבל יש משהו במראה העיניים, בארון הגדול המובל מהתופת לקבר ישראל, שסוגר מעגל. ונותן לנו למצוא את הדרך להמשיך, איכשהו, עם זיכרון בלב, וסימן כחול כהה עמוק, שלא מחלים.