"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

ידענו שהיום הזה יגיע: השלב שבו החטופים חוזרים בארונות

לא משנה כמה נכין את עצמנו, המחשבה על ארונות מובלים במכוניות מרסקת • ובכל זאת, יש משהו במראה ארון גדול המובל מהתופת לקבר ישראל, שסוגר מעגל ונותן לנו למצוא את הדרך להמשיך, איכשהו, עם זיכרון בלב וסימן כחול כהה עמוק שלא מחלים

,עודכן
0השמעה
מיצג הארונות בתל אביב. צילום: רויטרס

הכותרת זועקת-"ישראל נערכת לקבל חללים" והגוף משתתק. לא משנה כמה נכין את עצמנו. לא משנה שאנחנו יודעים שגם זה יגיע. המחשבה על ארונות מובלים במכוניות המגיעות מהתופת מרסקת.

501 ימים אנחנו בסרט האימה הזה. יודעים שזה יגיע, לא רוצים להאמין. מישהו ברחוב אומר "כן נו, הם כבר לא בחיים", ומישהו אחר גוער "אבל צריך אותם כאן", ומישהו אחר, אולי קרוב משפחה, מצטנף על הספסל, שבור.

רכבי הצלב האדום בעת שחרור החטופים ברצועה,צילום: רויטרס

איזה חודש היה פה. מלא אנחות רווחה. מלא שמחה, אפילו. צחוק מתגלגל שפתאום מתפרץ כשרומי מתכרבלת בידי אמא מירב, תצפיתניות שחוזרות לשיר, אבא אור שמחבק את בנו. רגעים של חיות. של תקווה. כן, גם של דאגה לאלו שעדיין נשארו מאחור. וגם ידענו שהרגע הזה יגיע. הרגע שבו נרגיש את הבעיטה ישר באיברים הפנימיים שאנחנו סוחבים מאז ה-7 באוקטובר.

ועכשיו כבר 501 באוקטובר, כשה-7 לא עוזב. הם רצחו וחטפו את מיטב אנשינו. ויש גם את מיטב אנשינו שהם חטפו, ואז רצחו. ואנחנו לא יודעים בדיוק למי הם מתכוונים, אבל לכולם אנחנו מחכים. יודעים שהאגרוף הזה ישאיר סימן כחול כהה עמוק שמתפשט בכל הגוף. אנחנו מכירים אותו. אבל עדיין לא מוכנים לו.

ארון מהתופת לקבר ישראל

זה כבר קרה לנו פעם. בקיץ 2008. שנתיים אחרי תום מלחמת לבנון השנייה, שנפתחה בעקבות חטיפתם של אהוד גולדווסר ואלדד רגב ז"ל, נחתמה עסקת שחרור עם חיזבאללה. ציפינו. ייחלנו. לא ידענו. שום דבר בעולם לא הכין אותנו לרגע בו הובלו אל שטח הגבול שני ארונות, והרצפה התרסקה מתחת לרגליים.

חטיפת רגב וגולדווסר,צילום: ללא קרדיט

ועכשיו, אחרי הרבה מדי ימים, הרצפה שוב תקרוס. סיפרה לי פעם בת משפחה של חטוף שהוכרז כמת, שעד שלא תראה את ארונו בישראל היא מחזיקה בעוד תקווה קטנה, קטנטנה, שטעו. ואנחנו לא רוצים לנפץ את התקווה. אבל יש משהו במראה העיניים, בארון הגדול המובל מהתופת לקבר ישראל, שסוגר מעגל. ונותן לנו למצוא את הדרך להמשיך, איכשהו, עם זיכרון בלב, וסימן כחול כהה עמוק, שלא מחלים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר