במשך 500 ימים אומרים לנו שעושים הכל כדי להחזיר אתכם - אסור להגיע ליום ה-501

500 ימים בשבי.

500 ימים בעזה.

500 ימים בלי לדעת מה עלה בגורל האנשים הקרובים לך ביותר ולפחד כמו שלא פחדת בחיים.

500 ימים בלי להרגיש שמש מלטפת את הפנים.

500 ימים של סטירות, צעקות, מכות. כי אתה בידיים של ארגון טרור.

500 ימים בלי שמישהו יקרא לך "אבא".

500 ימים שארבע נשים עדיין בשבי. גם שני ילדים.

500 ימים שאנחנו עדיין לא יודעים מה איתָָך, מה איתךָ, מה איתכם - והתשובה לא מגיעה.

500 ימים של מים מעופשים. אין ברירה - שותים.

500 ימים שאי אפשר להתמתח או לרוץ או סתם ללכת רגיל.

500 ימים שאתה לא יכול לבחור כלום.

500 ימים של לא לדעת אם למדינה שלך אכפת ממך או אם מה שהשובים אומרים נכון.

500 ימים של פחד מוות מהפצצות.

500 ימים שכף יד רכה לא מונחת עליך, אין חיבוק, גם לא מגע.

500 ימים שהשובים אומרים לך שתישאר לנצח שם. או שתשתחרר. או שלא.

500 ימים שהמשפחה שלך הופכת עולמות כדי להוציא אותך משם, ועוד המונים שהפכת להיות עבורם משפחה.

500 ימים שלא ברור לך איפה המדינה שלך היתה ב־7 באוקטובר ואיפה היא עכשיו. אבל אסור לאבד תקווה.

500 ימים שעם שלם מתפלל עליך. אבל צריך גם פעולות, לא רק תפילות.

500 ימים שלא ישבת לסעודה משפחתית.

500 ימים שהמשפחה שלך לא יודעת מה עלה בגורלך. זה לא גורל - זה מחדל.

500 ימים שלא התקלחת מקלחת ארוכה וטובה.

500 ימים של כאב. אי אפשר לנשום.

500 ימים שלא ישנת היטב. סיוטים ופחדים.

500 ימים שלא פגשת פנים טובות, חיוך, עיניים מאירות. אולי אתה לבד. הלוואי שלא.

500 ימים ששרדת או אולי כבר לא. למרות שעשית הכל נכון.

500 ימים שהגוף שלך מוטל באדמה רעה. חייבים אותך בבית, למנוחת עולמים.

500 ימים שאף אחד לא שוכח וכולנו שולחים כוחות כדי שתחזיקו מעמד.

500 ימים שאנחנו נאבקים על מה שאמור היה להיות מובן מאליו בחוזה בין אזרח למדינה שלו.

500 ימים שאומרים לנו שעושים הכל כדי להחזיר אתכם הביתה. באמת?

500 ימים יותר מדי. אסור שתהיו שם 501.