בתקופה של "גם וגם", של "כולנו על הרצף" של איזונים, של 50 גוונים של אפור בין שחור ללבן, כבר כמעט התרגלנו שאין שום דבר מוחלט. זה נחמד, אבל לא תמיד נכון. האמת היא שאין רחוק מזה כשמדובר במלחמות.

כאן יש שחור ולבן, טוב ורע, ניצחון או הפסד. במקום הכמעט אנכרוניסטי הזה של הבינאריות, במלחמה צריך לדעת באופן מוחלט. אנחנו חייבים לנצח. ולדעת שניצחנו.

בשנים האחרונות חדר לצבא המושג "ביטחון ותחושת ביטחון", כשמדובר על תפקידו ביו"ש כלפי התושבים: עליו להשיג ביטחון ותחושת ביטחון בשביל לאפשר מרקם חיים נורמלי לאוכלוסייה האזרחית.

זה כמובן קשקוש מקושקש: אם יש ביטחון, בהכרח תגיע תחושת ביטחון איתו. אם לא יזרקו אבנים בציר המוליך את הילדים לבית הספר, הם ירגישו ביטחון. לעומת זאת, אם יזרקו על האוטובוס אבנים, באמת לא משנה כמה חיילים יעמדו בדום מתוח לצידי הכביש ויביטו בין כוונות באיומים. זה לא באמת עוזר. אתם יודעים את זה, הערבים יודעים את זה, וגם הילדים על האוטובוס יודעים את זה. כלומר - לא מדובר בתחושה אמורפית, אלא במצב מדיד.

המלחמה הנוכחית נמשכת כבר 500 יום. האם אנחנו עדיין במלחמה? האם ניצחנו בה, או חלילה הפסדנו? האם השגנו את מטרות המלחמה? ואם אנחנו עדיין במלחמה, למה אנחנו לא נלחמים?

גברים שלחמו בגבורה משוגעת

בתחרות הסבל האנושי נראה לי שאנחנו אי־שם בראש הטבלה. זאת תחרות איומה. הדבר היחיד שהיא מאפשרת לנו הוא כוח אדיר להילחם כדי לשנות את הדירוג האומלל הזה.

עם הכוח הזה הסתערנו על האויב המפלצתי הזה לפני 500 יום. 500 יום שבהם הגברים שלנו לחמו בגבורה משוגעת, בקור ובחום, בלילות ארוכים־ארוכים, בסכנת חיים, בתנאים איומים, בהקרבת שיא בכל היבט.

מגיעה להם, מגיעה לנו, מגיעה לעם כולו הכרעה. תמונת ניצחון. ניצחון מוחלט. הניצחון הזה הוא לא רק משאלת לב של כל מי שנלחם, הוא הכרח להמשך קיום מדינת ישראל כבית בטוח לעם היהודי. בלעדיו התמונות של 7 באוקטובר יחזרו עוד לפני שנצליח לומר "קונספציה".

במציאות הזו של המלחמה אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו גישה לא בינארית. אנחנו ניצחנו. ואנחנו רוצים לראות את זה. ואנחנו רוצים שכל העולם יראה את זה.