בריאליטי החטופים שגזרה עלינו ממשלת ישראל, גם אנחנו לא נשכח ולא נסלח

שקיעה יורדת על כרמי גת. בפריים, מהמרפסת בקומה הגבוהה, אפשר לראות ממש בנקודה שבה יורדת השמש את קצה רצועת עזה.

מחשיך. המצלמה עוקבת כיצד הערב יורד שוב על עוד 73 נשמות שייאלצו להעביר עוד ליל אימה אי-שם. קרוב כל כך ורחוק כל כך. שלשום הערב שם עוד ירד גם על שגיא, יאיר וסשה - והיום הם כאן, במדינת ישראל, בזרועותיהם של אמא ואבא, אישה ובת זוג, וילדות. כמו שכל אדם צריך להיות במדינה נורמלית.

אבל אנחנו כבר זמן רב לא מדינה נורמלית. ו-73 בני אדם שנעקרו מחייהם יעבירו עוד ליל בלהות בעזה, בחאן יונס או ברפיח. הם היו צריכים להיות כאן כבר מזמן. כמה מהם נרצחו בזמן שהמתינו להצלה, השאר ממשיכים לחכות.

בריאליטי החטופים שגזרה עלינו ממשלת ישראל, בשבועות האחרונים אנחנו ממתינים בכל שבת בבוקר בנשימה עצורה, לראות אם וכיצד ישוחררו עוד כמה נשמות מתוך הגיהינום בחזרה אל העולם האמיתי. האם הרעיון לשדר בשבת נובע מהרצון להדיר קהלים מסוימים מהצפייה בתמונות המרגשות? מי יודע. אם כן - חבל. הם נאלצים לצפות באופן קבוע בפרק אחרי שכל המתח כבר התפוגג וכולנו כבר צפינו לפניהם.

אלא שלא מדובר בתוכנית ריאליטי - מדובר בחיים אמיתיים של בני אדם אמיתיים, שממתינים להצלה.

עייפנו מסיסמאות ריקות

אפשר וצריך לדבר על המחיר, אבל המחיר אינו מחירם, אלא מחיר הפקרתם. אם מדינת ישראל לא היתה כופרת בתפקידה, והיתה נמצאת שם באותה שבת ארורה - כלל לא היינו צריכים לשקול את המחיר. המחיר הוא מחיר השמירה על הליבה הערכית המשותפת, שהיא מה שמחזיק אותנו יחד כעם כבר אלפי שנים.

על החולצות שבהן הולבשו אסירי חמאס ששוחררו נכתב בערבית, לצד מגן דוד: "לא נשכח ולא נסלח". לא נשכח? לא נשכח איך נשכחנו באותה השבת. פשוט נעלמנו מהמפה, כמו לא היינו שם מעולם. וחודשים רבים לאחר מכן, טרם חזרה ניר עוז להופיע על המפה עת הציג ראש הממשלה את מפת האיומים על עוטף עזה. למעשה, גם 16 חודשים לאחר מכן הוא עוד לא מצא את הקיבוץ על המפה כדי לבקר בו.

לא נסלח? לא נסלח על שהם עדיין נשכחים. על כך שכמעט 500 ימים חלפו מאז אותה השבת, ואנחנו עדיין ב־7 באוקטובר 2023.

עייפנו מסיסמאות ריקות מתוכן. אלו אולי מתאימות כשמנסים לפתח פורמט ריאליטי מנצח, שבו "לא נשכח ולא נסלח", "הניצחון המוחלט", "מיטוט חמאס" ועוד כהנה וכהנה אמירות ריקות ומופרכות - מופרחות אל חלל האוויר על ידי "גורם מדיני בכיר".

ואם כבר סיסמאות, בואו נחזור להתחייבות העמוקה ביותר של מדינת ישראל מיום הקמתה: "לעולם לא עוד!". אם גם אחרי 80 שנה, כשמדינת ישראל קיימת, אחיותינו ואחינו עוברים שואה ממש במרחק של פחות מ־10 ק"מ מניר עוז - איזו משמעות יש לקיומה של המדינה הזאת?

אנחנו עם אמיתי, ולא שחקנים בלוח המשחק של מישהו. יש כנראה מי שנהנה מהריאליטי האכזרי הזה, ומהיכולת לייצר אינסוף פרקים שמקבלים צפיות שיא - אבל אנחנו, הצופים, סובלים ממנו.

צאו כבר מהריאליטי

תנו לנו פרק סיום אחד אחרון. פרק מרגש שבו יחזרו כולם, בלי פעימות ובלי שלבים. טראמפ הוא מלך הריאליטי, הוא כבר ימצא דרך למנף את הפרקים הקודמים כדי ליצור את הפרק הזה ולהחזיר את כולנו למציאות אחרת, טובה יותר. כזו שבה כולם חזרו, המלחמה הסתיימה ונמצא פתרון מדיני לרצועת עזה.

צאו כבר מהריאליטי, חזרו למציאות האמיתית. ובא לציון גואל.

הכותבת היא אמם של שיר, אור ויגיל יעקב. אור ויגיל נחטפו ושוחררו בעסקה אחרי 52 ימים בשבי. אביהם, יאיר (יאיא), נרצח וגופתו מוחזקת בעזה