אני בדמיוני מתארת ניצחון קצת אחרת

החלטתי שאני רוצה המשך לחימה,
ולא סתם לחימה, לחימה עם כל הכוח, עם כלים כבדים, עם צבא שלם.
להילחם באויב אכזר חסר רחמים ולסגור עליו את הגולל,
בשם הצדק והמוסר, בשם אהבת החיים, בשם ה'.

להילחם בשם התורה שלי, על השבת שלי, על העם שלי, על הארץ שלי,
להילחם על הכבוד של האומה שלי, על דם החיילים הגיבורים שלי.
וכשאבוא עם אש בעיניים למלחמה וברור שאשיג את המטרה שלי,
והאויב יושמד ויימחה זכרו מעל פני האדמה,
אדע שהשגתי את הניצחון המוחלט.

האמנם?
האם לאחר מלחמה עקובה מדם אמצא עם מאוחד ואוהב?
האם נוכל עדיין לקרוא לעצמנו מוסריים אחרי שהשארנו אותם לרעוב?
האם אוכל להישיר מבט בפני משפחות השכול, שאיבדו את היקר מכל?
או בפני משפחות החטופים שגורלם לא נודע עוד?
או בפני הילדים שלי שמדינתם כבר לא עוד?
או בפני השבת שנרמסה בידי מקבלי ההחלטות?

האם כך מרגיש ניצחון?
אז למה כולם משפילים מבט? הי, ניצחנו!
למה ישראל תצטרך תמריצים למי שיסכים להתיישב בעוטף עזה או בעוטף הגליל? הי, ניצחנו!
ולמה שנבנה בגבולותינו חומות ומגדלים להגנה מטילים? הי, ניצחנו!
ונפתח טכנולוגיה חדשנית נגד המנהרות של ה"בלתי מעורבים"? בשביל מה? הי, ניצחנו!
העיקר שניצחנו.

ואני בדמיוני מתארת ניצחון קצת אחרת:
חמאס מניף דגל לבן ומשחרר את חטופינו כי אין לו אוכל ודלק,
המחבלים ששוחררו מחוסלים אחד אחד ולא תופסים מיטה בכלא,
העזתים מהגרים מרצונם לכל המדינות שחיבקו אותם,
כולנו רוקדים עם החטופים בראש מורם בכיכר עם שלטי חוצות:
"עם ישראל חי"

--

הכותבת היא דודתו של אליה כהן המוחזק בשבי חמאס כבר כמעט 500 יום.