החזירו לי את נמרוד, החזירו את כולם

במוזיאון השעווה בלונדון, לפני כמה שנים, בני נמרוד הצטלם לצד דמותו הדוממת של דונלד טראמפ. ילד צעיר, טיול משפחתי, כיף, שמחה, שום דבר לא יכול היה לרמוז על העתיד לבוא.

איש לא יכול היה לחשוב אז שהאיש האמיתי שמאחורי בובת השעווה יהיה האיש שיפעל יותר מכל כדי לשחרר את נמרוד מהשבי בעזה. האיש האמיתי, נשיא ארה"ב, יהיה זה שבידיו הכוח להציל את חייו של בני.

כבר חמש מאות ימים שנמרוד לא בבית. חמש מאות ימים בהם חיי אינם חיים. כל בוקר אני מתעוררת לאותו סיוט מתמשך. כל ערב אני נרדמת, אם בכלל, כשבראשי אינספור שאלות שאיש אינו טורח לתת עליהן תשובה. האם הוא מקבל אוכל? האם הוא חולה? האם הוא יודע שאנחנו לא מפסיקים להילחם עבורו?

בשבת חזרו הביתה שלושה חטופים. ראיתי אותם בטלוויזיה, רזים, חבולים, חיוורים, כמו צל של עצמם. השמחה על שחרורם היתה עצומה, אבל לצד זה חוויתי קריסה פנימית. כי נמרוד שלי לא היה ביניהם. כי אם כך הם נראים, איך הוא נראה?

כל מדינת ישראל הזדעזעה למראם. כל כך הרבה מילים ותאורים נשפכו על פניהם הכחושות ועיניהם הכבויות. ובכן, קחו את הזעזוע שאתם חשתם והכפילו אותו פי מיליון, כך אני הרגשתי. כי הבן שלי עדיין שם, מוחזק בידי מפלצות חמאס.

אני אמא. התפקיד שלי הוא לדאוג לבן שלי, לשמור עליו, להגן עליו. אבל איך מגנים על מישהו כשאין לך דרך להגיע אליו? איך נשארים שפויים כשאת יודעת שהוא שם, בחושך, ואת לא יכולה לעשות כלום כדי להוציא אותו משם?

אני כואבת. כואבת את העובדה שממשלת ישראל לא עושה הכל, אבל הכל, כדי להחזיר את הבנים הביתה. כואבת את הזמן שעובר, את ההתמהמהות, את ההבטחות שמתרסקות מול המציאות. אני לא מפסיקה לחשוב מה יקרה אם שאר שלבי העסקה לא יתקיימו, מה יהיה על מי שנותר מאחור? הכל כל כך שביר וכל כך לא יציב. לא בטוח. הנה רק אתמול הוציא חמאס הודעה על הפסקת העסקה.

כל אירוע כזה מטלטל אותי ואת משפחתנו. אנחנו כבר כמעט 500 ימים מיטלטלים בין תקווה ליאוש, בין חרדה לציפייה.

ומעל הכל, אני מתגעגעת. מתגעגעת לצחוק של נמרוד, לקול שלו, לחיבוק. אני לא רוצה לחכות עוד חמש מאות ימים, נמרוד שלי לא יכול ולא צריך לחכות ולו יום אחד נוסף. אף אחד מאיתנו לא יכול.

אני מביטה שוב ושוב בתמונה הזאת של בובת טראמפ ולידה בני. חושבת אולי נמרוד חש במשהו בתת המודע שלו, אולי היתה לו איזו תחושת בטן. ואז אני מגרשת את ההרגשה, הרי מי יכול היה בכלל לתאר לעצמו את ה-7 באוקטובר? ומי היה מאמין שנמרוד יהיה שבוי בעזה עד עכשיו?

החזירו לי את נמרוד. החזירו את כולם עכשיו!

ויקי כהן היא אמו של החייל החטוף נמרוד כהן, שנמצא בשבי חמאס 494 ימים.