רגעי האימה הוכיחו: האויב שלנו מונע מתאוות דם, אנחנו מונעים מקדושת החיים

בתמונות הזוועה של ההליכה האיטית להחריד של ארבל בתוך ההמון שרוצה לקרוע אותה לגזרים, ניתן לראות בנקל את האימה שעל פניה, את הדמעות. גם אנחנו כולנו היינו שם איתה באימה, גם אנחנו בכינו. אין כאן הגזמה, יש כאן פחד מוות.

כשמלמדים אותנו בגן על הפכים אנחנו יודעים לדקלם שקטן זה ההפך מגדול, קר זה ההפך מחם. היום למדנו לעומק עוד כמה הפכים: למשל התמונה של נגנית כינור טהורה שסביבה אלפים תאבי דם, של שיה תמימה בתוך עדר זאבים, שמי שמגן על חייה – זאב גם הוא. כפסע היינו ממראות הלינץ' ברמאללה.

בתמונה הזאת טמון ההבדל העמוק והבלתי נתפס בינינו ובינם, וההבנה שאנחנו לא רוצים את החלאות האלה בקרבתנו. שלעולם לא יהיה כאן בטוח באמת כל עוד הם כאן. כי לא מדובר בקומץ מחבלי נוח'בה קיצוניים - אלא מדובר בעם, עם אכזר של נבלות. ואם מישהו יעז לדבר איתנו על "בלתי מעורבים" נוכל לשלוח לו את התמונות האלה ולבקש ממנו להקיף אותם בעיגול. שיהיה לו בהצלחה.

למדנו עוד הפך, וההפך הוא האוטובוס של הרוצחים ששחררנו. רוצחים שירצחו שוב אם יוכלו, מוקפים בעם תאב חיים. הרוצחים ששחררנו, שטבחו ב-45 יהודים, מול גדי וארבל שלא הרעו לזבוב. אם היינו צובאים על האוטובוס ומנסים לפגוע בהם - היינו עושים את זה בצדק. אם משפחות הקורבנות היו מנסות לפגוע בהם - הן היו עושות זאת בצדק. אבל אנחנו לא. כמובן שלא.

"ישראל העבירה מסר זועם למתווכות על תמונות הזוועה בחאן יונס", נאמר באחת מההודעות. אני בטוחה שזה מאוד השפיע על המתווכות. אני גם בטוחה שהמסר הועבר לחמאס והוא עושה עכשיו חשבון נפש עמוק, מדמיין את רגעי האימה של ארבל וחושב איך למנוע ממראות הזוועה האלה להישנות. ושלאיש לא יהיה ספק: יש לחמאס כוח למנוע את זה בשניה. אבל למה להם?

מבחינתם זאת עוד השפלה לישראל, עוד תמונת ניצחון. מה גם שהם הרי יודעים שלא נעשה כלום, שננשוך שפתיים. כן, שוב ננשוך שפתיים, ונאפשר את רגעי הגיהינום הזה לאלה שעברו כבר את הנורא מכל, שיתווספו בפסגת ערמת הטראומות שנצברו בחודשים הארוכים בשבי בידי חלאות האדם האלה, כי המחיר של פיצוץ העסקה על זה יהיה כבד מנשוא.

אז ננשוך שפתיים ונזכור: אנחנו מונעים מאהבה ומקדושת החיים. האויב שלנו מונע משנאה ומתאוות דם. ואנחנו ננגב את הדמעות בגב היד, נזקוף ראש וננצח.