ארבע שנים חלפו מאז לכתו של שלדון שלנו, וכל דקה בלעדיו מרגישה עבורי כמו נצח - כאילו אני מחזיקה את נשימותיי מתחת לפני המים. כל יום בלי שהוא נמצא בראש המשפחה, העסק והפילנתרופיה שלנו מרגישים עבורי כמו נצח.

במהלך ארבע השנים הללו ראינו את ילדינו ונכדינו גדלים ומשגשגים, משרתים במדי צה"ל ולוקחים סיכונים בחייהם.

ראינו את מדינתנו האהובה ישראל נקרעת על ידי מאבקי כוח מבפנים ועל ידי מלחמה איומה מבחוץ - אולם ברגע האמת מתאחדת, נלחמת על הצד הטוב ביותר, ויחד מנצחת.

ראינו את ארה"ב מתבוססת בבלבול מוסרי, בדיוק כאשר עם ישראל היה זקוק לגילוי של מנהיגות אמריקנית חזקה - ועם זאת, עתה מחזירה עטרה ליושנה, עם בחירתו החוזרת של הנשיא טראמפ.

שלדון היה כל כך ייחודי, כל כך דינמי, אינסטינקטיבי ונבון, שופע חיבה וקשוח - הכל יחדיו ובד בבד. ובכל מקום אני רואה אדוות מזכרו: בכתפיים הרחבות והנחושות של אדם כשהוא מניף עוד גביע במרוצים; במבט החכם והאנושי של מתן בעסקיו; ברוח העצמאית של יסמין וסיון המגדלות את ילדיהן; בחיוכים של עשרות אלפי העובדים שלנו, ובכל אלה שהוטב להם ממיזמי הצדקה שלנו.

הרושם הנצחי של שלדון

לא לחינם האולימפיאדה מתקיימת בכל ארבע שנים, כשמדינות מתחרות זו בזו. לא לחינם זקוקים לארבע שנים כדי להשלים תואר ראשון. לא לחינם נמשכות קדנציות פוליטיות - כולל של נשיא ארה"ב, מנהיג העולם החופשי - ארבע שנים.

עכשיו העם האמריקני והעולם כולו זכו לארבע שנים נוספות של הנשיא הטוב בכל הזמנים. הבה נדאג שיהיה להן ערך. אל לנו לבזבז זמן על מריבות מטופשות בינינו, בתוך עמנו או במחנה הפוליטי שלנו - כאשר אנחנו נאלצים להתמודד עם אויבים אמיתיים רבים כל כך, שהפגינו את הסכנה האמיתית שהם מהווים.

בואו נילחם על מה שאנחנו יודעים שצודק. על מה שאנחנו יודעים שמגיע לנו בצדק. על מה שהרווחנו ביושר.