הנס והצער - אנו מיטלטלים בין "עם ישראל חי" לבין "יתגדל ויתקדש שמיה רבה"

"יום ששוני הוא גם יום אסוני", יום שהעיניים בכו בו מעצמן. עם שלם דמע אתמול עם שובן לארץ של רומי גונן, אמילי דמארי ודורון שטיינברכר: דמעות של שמחה והודיה על מי ששבו וישובו, ודמעות של יגון על מי שהלך ולא ישוב עוד לעולם.

דמעות על מי שעבורו זה כבר מאוחר מדי וישוב רק לקבר ישראל, בארון ובתכריך; הנרצחים בשבי, וההרוגים בשוגג מאש כוחותינו, והמתים במחילות, מחולשה וממחלות.

נֹאד של דמעות, מעט בדומה ל"נֹאד הדמעות" המפורסם שצייר אָבֵּל פַּן לפני יותר מ-100 שנה (תגובתו המאוחרת על פרעות קישינב). דמעות חונקות על רבים כל כך שאינם עוד, מהנטבחים בשמחת תורה ועד הנופלים האחרונים בחרבות ברזל. דמעות של תסכול, על שכשלנו בחילוץ מרבית החטופים במבצע צבאי, ודמעות של "אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ" על העלבון וההשפלה בשמחת תורה.

דמעות של חרון על צביעות העולם שכבל את ידינו, ואנס אותנו להעביר אספקה לאויב. דמעות צופות פני עתיד על האלמונים שישלמו את מחיר העסקה, כפי שרבים כל כך שילמו בחייהם ובחירותם, כולל החטופים עצמם, את מחיר העסקאות הקודמות. דמעות של גאווה על גבורה וניצחונות וחיסול צוררים כעארורי, סינוואר ונסראללה, ודמעות על הגיהינום שעברו ועוברים החטופים בשבי חמאס. ים של דמעות.

"מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה", ניחם ירמיהו בימי קדם בנבואתו את אמנו רחל, "כי יש שכר לפעולתך ושבו מארץ אויב", אבל אנו - בניה ובנותיה של רחל - מתקשים ביום הזה למנוע את קולנו מבכי ואת עינינו מדמעה, שהרי לא כולם שבו וישובו לגבולם מארץ אויב, וכמאמרה של רחל אחרת, המשוררת רחל שפירא, אנו, כולנו, "כה זקוקים (עכשיו) לנחמה".

בשונה מעסקת החטופים הראשונה עם חמאס (נובמבר 2023) אנו מיטלטלים עתה בין דגלי ישראל ודמעות אושר על החטופים שנעשה בהם נס לבין אלה שהנס דילג עליהם; בין החיבוק הסוער עימם במסדרונות בית החולים לבין מעמדי ההלוויות וההספדים על המתים שעוד נכונו לנו. בין "ושבו בנים לגבולם", ו"עם ישראל חי" לבין "יתגדל ויתקדש שמיה רבה" ו"אל מלא רחמים". בין הכרת הטוב לבין הכרת הרע, בין צעקת הכאב לאנחת הרווחה.

על המר והמתוק - "עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה, עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם" (איכה א'), כי "...יש "ליופי פה טעם/ של עקבות מלחמה/ פה גדלים עשבי זעם/ בין פרחי נחמה...// כאן יודעות השפתיים/ לחייך לזמן/ כאן בוכות העיניים/ כבר שנים מעצמן...// כאן תמצא בכל אבן/ גם שרידי חלומות/ כאן נושאים את הסבל/ בתוך סל השמחות// כאן שותים את הצער/ בגביעי אהבה/ כאן שרים שירי סער/ בין תפילות אשכבה (יוסי בנאי, "אני גר מול המים", 2007).

אנו, תומכי העסקה הזאת ומתנגדיה, יודעים ששערי דמעות לא ננעלו, ומתפללים שנדע מעתה להבחין בין אח ואוהב, לבין צר ואויב, שעם האח נעשה שלום, ובאויב נילחם; שנדע לחיות יחד בארץ הזאת, כי לכולנו, בעלי דעה והשקפה שונה ונחרצת, לא כקלישאה, פשוט אין ארץ אחרת..